זהותו של מייסד התנועה החסידית רבי ישראל כבעל שם, המופקד על ריפוי בקהילה, מתכתבת עם הגישה הייחודית העולה מן הכתבים של החסידות המוקדמת ביחס לתפקידה המרפא של ההלכה. אציע להמשיג את תפיסת ההלכה בחסידות באמצעות עדשת תורת המשפט הטיפולי.
הוגי חסידות חב"ד, ובייחוד מייסדה רבי שניאור זלמן (1745-1812) ונכדו הצמח צדק (1789-1866), ניסחו הגות נרחבת בנוגע לפרפורמנס מגולם (embodied) של המצוות המעשיות. בחוג זה, המוכר בעיקר כזרם אינטלקטואלי, מייחסים חוללות (efficacy) רבה לביצוע מצוות הנובע מתפיסה מיסטית מפורטת אודות טקס כפרפורמנס בלתי דיסקורסיבי, באמצעות המשגות של "אור המקיף" ויתרונותיו על פני "האור הפנימי", הניתן להכלה בכלים קוגניטיביים. תפקידן של המצוות כמתמודדות עם "יניקת החיצונים" מרכזי לחוללות הפסיכולוגית שלהן.
בהרצאה אציג את תפיסת הוגי חב"ד באמצעות מספר מצוות מתוך ספרו של הצמח צדק, "דרך מצוותיך". לאור הנ"ל יתבארו הנהגות שהנהיג האדמו"ר האחרון, "הרבי מלובביץ`" (1902-1994), במרחב הפומבי, כגון הנחת תפילין. אלו עשויות להיראות במבט ראשון כפרפורמנס המכוון לספקטקל, אולם כעת יוצגו כמבוססות תיאולוגיה מגולמת. מהעיון בהגות יתבהר הדגש על הפן הפסיכולוגי של ביצוע מצוות. מרחב הביצוע יתבאר לאור תגליות בתחומי הנוירולוגיה והנוירופסיכולוגיה בעשורים האחרונים, המערערות על הפיצול הקרטזיאני שרווח במדע המערבי עד לאחרונה. תפיסות נוירופסיכולוגיות מאפשרות להבין מחדש את תפיסת הגוף אצל הוגי חב"ד ואת האפשרות לחולל ריפוי עמוק באמצעות ביצוע טקסי של המצוות המעשיות כפי שהוגי חב"ד מציעים.
לאור הבנת הריפוי הפסיכולוגי המגולם בביצוע המצוות, אציג הצעה להפיק כלים קליניים לטיפול בטראומה באמצעות דרמה-תרפיה הצומחת מתוך התיאולוגיה החב"דית של ההלכה ושל הקליפות. פרפורמנס של טקסים מגולמים בעלי תוקף משפטי מאפשרים התבוננות על הגוף החסידי כמוקד של מיסטיקה, אסתטיקה, ופסיכולוגיה.