בהרצאה אדון בהשוואה בין סיפור פילגש בגבעה ומגילת רות תוך שימת דגש על תיאורי הזמן, המרחב ובעיקר – הפתח לצורותיו השונות (דלת, סף, שער). חוקרים, קוראים ופרשנים שונים עמדו זה מכבר על הדיאלוג בין הסיפורים, אך דומה שטרם כוון הזרקור על מוטיב הפתח ומרחבי הסיפור שנעים בין חוץ לפנים.
קריאה במגילת רות ובסיום ספר שופטים, מייצרת שיחה אודות חסרי הבית והחלשים בחברה, כפי שצורפו יחד בספר דברים "הלוי, האלמנה, היתום והגר". בספר שופטים דנים בקורות המשפחה של הלוי, ואילו במגילת רות דנים בדמות האלמנה-הגרה. כדי לפתח נקודה זו, נתמקד יחד בנקודת שיא ארכימדית של שתי תמונות, המתרחשות בבוקר העלילה. על פי הצעתי, זהו מוקד חשוב שבו מתבלטת תמצית ההבדלים בין הסיפורים.
בכל אחד משני הסיפורים, ישנו מרחב לימינלי במימד הפיזי (שער/דלת), מרחב לימינלי במימד הזמן (המעבר בין לילה ליום) ודמות שזהותה לימנלית. רות, באמצעות "טקס מעבר", מצליחה לצלוח את המעבר המסוכן, ולעבור למרחב הבטוח – לאור היום ולקהילת בית לחם. הפילגש נותרה דמות לימינלית, ידיה על הסף, ללא יכולת לצלוח את הפתח. על אף שהיום עולה, היא עצמה נותרה מאחור. הפילגש עברה התעללות כפולה ומכופלת, היא גם נשלפה מתוך בית תחום, וגם חדרו/פרצו לתוך המרחב הכי פרטי שלה, גופה, באלימות. יתרה מזאת, אדונה של הפילגש במעשה של ביתור הגופה, מתקדם צעד נוסף – לא רק חדירה למרחב הפרטי, אלא מחיקתו לגמרי. ביתור גופתה בידי אדונה, מסמל באופן חזק מאוד את מחיקת קווי המתאר שלה. זוהי טרגדיה של ממש. לא די שמעשה האונס חדר את קווי המתאר שלה, ביתור גופתה עושה צעד נוסף בברוטליות שלו. ביתור הגופה מדברר את היותה של הפילגש דמות חסרת מקום, חסרת תחום מוגדר ומוגבל, ובסופו של דבר, חסרת כל קיום ממשי במציאות.
טענתי היא כי בפני הקוראים, מונחים שני סיפורים שזמנם המוצהר הוא תקופת השופטים, במרחב גיאוגרפי זהה, עם מרכיבים ספרותיים דומים. שניהם מעמידים במרכז הסיפור מרחב, זהות וזמן לימינאליים, ומדגישים את אפשרות או אי אפשרות התנועה הסימבולית מן הפנים לחוץ, מן החוץ לפנים, מהלילה ליום ומשולי החברה למרכזה. על רקע הפנורמה הנפרשת בין שני הסיפורים, אנו נוגעים בסוגיה המורכבת, של שאלת הזהות והגבולות: כיצד יוצרים זהות נבדלת וכיצד שומרים עליה. העמדת שני הסיפורים יחד מייצרת קריאה בעלת משמעות מוסרית קריטית.