Constructing a Diaspora: Soviet Jews and Israeli Visitors to the USSR During the Thaw Era

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה גורלם של יהודי ברית המועצות אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום היהודי. בשנות החמישים פעלה ישראל באופן חשאי על מנת להשיג מידע מהימן על מצבם של היהודים ולמסד דרכי קשר עמם. ואילו במרוצת שנות השישים החלה סוגיית יהודי ברית המועצות תהודה ציבורית גוברת. התארגנויות בישראל ובתפוצות עסקו בהגברת המודעות למצב היהודים מאחורי מסך הברזל, הובילו הפגנות, עצומות ופעלו באפיקים רבים אחרים.

נקודת המוצא הרווחת של הפעילות למען יהודי ברית המועצות בעולם הייתה כי נמנעות מהיהודים זכויות יסוד כגון חופש הגירה, חופש העשייה התרבותית והפולחן הדתי. נקודת מוצא זו אכן שיקפה במידה רבה את מאפייניו הדכאניים של המשטר הסובייטי. אך בה בעת, מיקדה נקודת ההשקפה הזו את הפרשנויות והדימויים על התפוצה היהודית-סובייטית אל הציר הדיכוטומי של "כניעה" מול "מאבק", ושל "דיכוי" מול "תחייה". לצד אמפתיה וסולידריות, הבליעו דימויים דיכוטומיים אלה עמדה שיפוטית מסוימת, הן באשר להגדרתה של "יהודיות" סטנדרטית, מלאה ומתוקנת, והן באשר למצבם של רוב יהודי ברית המועצות ביחס לסטנדרט זה. ברור אפוא כי הדימוי הרווח של יהודי ברית המועצות במערב ובישראל לא שיקף, כמראה, את המצב האמיתי כפי שהוא, אלא נבע, בה בעת, משורה של הנחות היסוד ונקודות מוצא שיפוטיות.

בהרצאתי אבקש לנתח את התהוותו של מבט חיצוני זה על יהודי ברית המועצות. במוקד הדיון יעמוד תיעוד נרחב על מפגשים בין מבקרים מישראל לבין יהודים בברית המועצות בשנות החמישים והשישים. על סמך תיעוד זה אטען, כי היהדות הסובייטית נתפסה לרוב כמעין "מת-חי": קיבוץ יהודי גדול, הנושא פוטנציאל לעלייה ואף טומן בחובו מורשת מפוארת, אך בה בעת – כזה החסר אפשרות ממשית להגשמה של הפוטנציאל התרבותי והחברתי שלו. זאת – לא רק בגלל הכפייה וההגבלות של המשטר הסובייטי, אלא גם בגלל מאפייניהם התרבותיים והחברתיים של יהודי ברית המועצות כציבור המנותק כביכול משורשיו היהודיים ה"אמיתיים".