רעפים הם חלק מממצאי הקרמיקה הנפוצים, ובעוצמת הנפח מהגדולים ביותר בעולם הרומי בכלל ובבתי הכנסת העתיקים בפרט, למרות זאת, הם זכו לתשומת לב מועטה במיוחד בחקר בית הכנסת העתיק. המחקר מתבסס על איסוף נתונים מחפירות שונות ופרסומים שונים של מעל 100 בתי כנסת. קירוי ברעפים הוא הסגנון המועדף בבתי כנסת המתוארכים לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית (הם היו נפוצים גם במבנים ציבוריים מהתקופה הרומית כמו הבזיליקה, במקדשים ומאוחר יותר בכנסיות). יש מעבר מגג שטוח במאה ה2-1 לספירה לגג רעפים במאה ה3, ורמז לשינוי הזה נמצא גם בספרות חז"ל. המעבר לגג רעפים הוא חלק מתהליך המונומנטליזם של מבנה בית הכנסת במהלך התקופה הרומית. ברוב הכפרים היהודיים העתיקים בארץ ישראל, גג בית הכנסת היה המבנה היחיד בו נעשה שימוש ברעפים ובלט בנוף הכפר בגלל גובהו. הראיות הארכיאולוגיות וספרותיות מעידות כי רעפים לא היו רק מרכיב פונקציונאלי וסגנון של התקופה, אלא יש להם משמעות מבחינה תרבותית, במיוחד כאשר הם נראים בהקשר של האדריכלות והעיצוב הכללי של בית הכנסת בתקופות הרומית המאורחת והביזנטית.