Twixt Correction and Perfection

חליפות מכתבים ארוכות ימים ושנים ניהל עגנון עם חבריו המלומדים, וביניהם עם הבלשן חנוך ילון. ענייני לשון נזכרו ונדונו במכתבים עצמם, אבל לכמה מהם סיפח ילון דפים נפרדים ובהם הערות והמלצות לתיקוני לשון שכתב אגב קריאה בסיפורי עגנון בציון מראי המקום.

בחינת ההערות חושפת שיקולים דקדוקיים והיסטוריים הנשענים על מצב המחקר בשעת כתיבתן. יש מן הנושאים שקדמו ונדונו במחקריו ויש שהוא נסמך על מחקרי אחרים. בדיקת התקבלותן מלמדת עד כמה רצויות היו הן לעגנון. הן ההערות והן חילופי הנוסח בסיפורי עגנון הם עדים נאמנים להכרה שחלקו החוקר והיוצר בגודל ערכן לגיבושה של לשון מופת ספרותית בעידן של תמורות.

תהליך היווצרותה של לשון מופת הוא דיאלקטי כפי שמלמד הקנון הספרותי האירופי: יצירות המופת קנו להן את מקומן בקנון לא רק בשל אופיים האוניברסלי של תכניהן אלא גם, ואולי בעיקר, בשל התפקיד שמילאו כמופת לשוני. הן נלמדו במערכת החינוך ושימשו אמצעי להקניית פרדיגמת לשון דקדוקית ראויה. אבל לשון המופת לא שקטה על שמריה: לשונות דיבור השרויות תדיר בתהליכי שינוי אתגרו אותה, השתלבו בה ולימים סייעו לקביעתה בקנון בן הזמן. המיצוע בין תשתית של לשון קלסית קדומה בעלת איכות ספרותית גבוהה לבין התערבות לשונות דיבור וסיגולן ההדדי זו לזו שופך אור על מקרה עגנון, שחתר אף הוא להשגת מעמד קנוני בספרות ואף השיג אותו.

המרכיבים העיקריים של לשון סיפורי עגנון הם לשון חז"ל (והמשנה והמדרש בראשה) והלשון הרבנית הכתובה לענפיה (פרשנים, פוסקים, חסידים ועוד). זו משמשת תשתית דקדוקית ומילונית מופתית וזו מגלמת את היסודות העממיים והוורנקולריים. לשון עגנון הנפרשת לעינינו בסיפוריו היא הלשון השלישית שנתגבשה לכדי לשון מופת ספרותית שלא הייתה כמוה.

הערותיו של ילון מלמדות על יחסו לשני המרכיבים: את המופת המשנאי הוא מעמיד על דיוקו וחידודו, ואילו את התערבות הלשון הרבנית הוא מבקש לרסן כשאין היא עומדת בכללי הדקדוק העברי הקלסי. לא תמיד נענה עגנון להמלצותיו אבל השפעתו ניכרת בלשונו גם מעבר לתיקונים המפורשים. מבחר דוגמאות ימחיש את הנאמר