מבין הנבואות בירמיהו המשקפות זיקה אל החכמה, בולטת היחידה הנבואית י"ז ה-יג, המשקפת את הקרבה ההדוקה ביותר למסורת החכמתית בנבואות ירמיהו. אולם יחידה זו מציבה אתגר להבנת היחס בין ירמיהו למסורת החכמתית, מכיוון שהיא מציגה תפיסה שונה מזו שבנבואות קודמות. בנבואות אלה (בפרקים ד, ה, ח, ט ו-לא) הנביא משתמש באלמנטים חכמתיים בכדי להצביע על הבעיות בתפיסה החכמתית של העם ולהציע אלטרנטיבה לתפיסה החכמתית הרווחת בימיו. לעומת זאת, בפרק י"ז הכתובים בעלי האופי החכמתי משקפים את התאולוגיה החכמתית הקלאסית בנושא תורת הגמול ואינם מתעמתים עמה. בנוסף לכך, תפיסת הגמול המוצגת ביחידה זו שונה במידה רבה מן ההשקפות המובעות במקומות אחרים בספר. בעוד שכאן מוצגת תאולוגיית גמול תמימה, במקומות אחרים, בייחוד בתחינות האישיות, הנביא מערער על תפיסה זו. חוקרים רבים פתרו בעיה בזו בהנחה שיחידה זו שייכת לעריכה מאוחרת ברוח חכמתית.
בהרצאה זו אבקש להציע דרך שונה לפתרון חידתה של יחידה זו. במהלך ההרצאה אנתח את העקרון המארגן השולט ביחידה – שאינו נוגע רק לתכנים עצמם אלא גם לאופן העיבוד שלהם – ואשווה בינו לבין האופן שבו מעובדת החכמה במקומות אחרים בספר. כמו כן אעמוד על מערכת הקשרים הענפה בין היחידה ובין מחזור הנבואות בפרקים יא-כ שהיא מופיעה במרכזו. ניתוח זה יאיר באור חדש את אופייה של החכמה בספר ירמיה ואת האופן שבו מפגש זה בין המסורת הנבואית לחכמתית השפיע על התפתחות המסורת החכמתית עצמה.