Body and Soul: Biblical Holism with Philological Approach

ידוע משכבר כי הכתובים המקראיים משקפים תפישה הוליסטית של גוף ונפש, לפיה ישנם יחסי גומלין ישירים ודו-כיווניים בין המצב הגופני לבין המצב הנפשי. תפישה זו מתקיימת ברבדים השונים של הכתוב המקראי, הן ברובדים הספרותיים והן ברובדים הלשוניים. למשל כאשר תיאורי הגוף ומחוות הגוף הלא מדוברות משמשות כאמצעי ספרותי לתיאור הדמויות והבעת מצבן הנפשי. ברם, נמצא כי ישנם תיאורי גוף שלא נותרו רק במימד הספרותי אלא חדרו וחלחלו לשפה, והם הפכו והתקבעו לאדיומות עצמאיות.

בהרצאה זו נבקש לדון ביחסי הגוף והנפש מבחינה פילולוגית, כפי שהם מתקיימים בעברית המקראית. החל מהוראת המילה `נפש`, וכלה בעיון במילים וצירופים נבחרים.

נדון בשורש כל"ה כדוגמא מרכזית לקשר האימננטי בין הגוף לנפש. כיצד הוראתו הראשונית של הפועל כל"ה במשמעות "לסיים", "לגמור", "להביא לכדי סיום" (זאת בהתאם להוראת הפועל האוגריתי) קיבל את המשמעות המשנית בהוראת "לצפות", "לייחל", בעקבות ייחוס הפועל לשם `עין` - "כלו עינים". מתוך ההבנה של תפישת הקדמונים אודות האנטומיה הפיזיולוגית של העין כאיבר המתפקד ככלי המכיל את הדמעות במאגר אשר יכול גם להתכלות ולהסתיים, הפכה התופעה של העינים שהתרוקנו מדמעותיהן לסמל של כאב. הצירוף `כלו עיניים` היה בשימוש גם בתיאורי ציפייה לא ממומשת כביטוי לכאב בהמתנה האינסופית, ובכך ספג הצירוף את משמעותו המשנית להבעת הייאוש בהמתנה והתסכול בערגה. בכך התגלגל הצירוף מהוראתו הראשונית כתיאור מצב פיזיולוגי לכדי הוראתו כביטוי למצב נפשי. בהשוואה לצירוף זה יתבהרו גם הצירופים המקבילים `כלתה נפשי` ו-`כלו כליותי`.

תופעה גופנית אחרת אשר מופיעה בסמיכות לכליון העיניים מבוטאת באמצעות הפועל רג"ז. נדון בהוראת הפועל רג"ז ובמשמעותו כאשר הוא מיוחס לאברי הגוף האנושי ונבחן את הביטויים הרגשיים לאותה תופעה פיזית.

דוגמא נוספת לחיבור הגוף והנפש היא השימוש בפועל כע"ס כאשר נושא הפועל הוא אנושי. נדון במופעים בהם הוראת הפועל היא `כאב`, `צער`, `עצבות`, ונבחן את השפעת הרגש השלילי על גוף האדם. בכך נאיר גם את הוראת הפועל עש"ש, בעבור `עששה עיני`, `עצמי עששו`.

באמצעות הדיון הפילולוגי באיזכורים המקראיים של תופעות גופניות אלו, נאיר את התפישה ההוליסטית אשר רואה את הגוף והנפש באופן אימננטי כישות אחידה, ונדגיש את קיומה המוטמע בשפה העברית מקראית.