ההרצאה תעסוק באופי הרב-משמעי שחז"ל מייחסים לפרקטיקות של אכילה ריטואלית, דרך קריאה סטרוקטורליסטית של החלקים במדרש "תורת כהנים" העוסקים במערכת המנחות בבית המקדש.
מערכת המנחות היא מערכת סבוכה, שמורכבותה נובעת הן מריבוי יחידות המשמעות בתוכה, והן ממנעד הזיקות הרחב שהן מקיימות זו עם זו.
ככלל, ניתן להבחין בין מנחות "מונוליטיות" המתקיימות בתוך זירת התרחשות יחידה, לבין מנחות שהריטואלים הנוגעים להן מתפרסים על פני מספר זירות, כמו מנחת הנדבה. המנחות המונוליטיות מתאפיינות בלכידות פנימית גבוהה, ובתלות ברכיבים פולחניים אחרים שחלקם כלל לא משתייכים למערכת המנחות עצמה. בשונה מהן, מנחת הנדבה, המוצבת לרוב בתור המנחה הטיפוסית, כוללת מבנה פנימי מורכב ואוטונומיות פולחנית מלאה. לענייננו, חשוב לציין כי חלק ממנחת הנדבה נאכל על ידי הכוהנים, וחלקה מוקטר על גבי המזבח.
המבנה של מנחת הנדבה מתבסס על שני צירים מרכזיים, ועל המתח המובנה המתקיים בתוכם וביניהם: ציר אחד נע בין פולחן ריכוזי לפולחן מבוזר, ואילו הציר השני נע בין תפיסה הוליסטית של המנחה, לבין תפיסה המבחינה בחדות בין רכיביה הנאכלים, לבין אלו המוקטרים על גבי המזבח.
השילוב של המתחים המבניים הללו במערכת פולחנית אחת, מוביל להיווצרותם של שני עקרונות מארגנים בפולחן המנחות- עיקרון אחד הוא התפשטות וריבוי, המשתקפים בצורה הבולטת ביותר בעיצובה של אכילת שיירי המנחה. עיקרון זה מארגן את המקדש בתור מרחב שהקדושה רוחשת בתוכו באופן מבוזר ולא היררכי. עיקרון שני הוא ריכוזיות פולחנית, והוא נוכח באופן ברור בהקטרת "קומץ" מן המנחה על גבי המזבח. עיקרון זה עולה בקנה אחד עם זיהויו של המקדש בכללותו כנקודה הניצבת במרכז היקום.
לאור עיון במארג המשמעויות המגולם במבנה של מערכת המנחות, עולה כי משמעותה של האכילה הריטואלית תלויה ברמת האוטונומיות והמורכבות הפנימית של המנחה. במקרה של מנחת הנדבה, האכילה מתאפיינת ברב משמעיות, והיא כוללת בו-זמנית מאפיינים של חוליות ופריפריאליות, לצד מאפיינים פולחניים מובהקים המבליטים את אופיו המבוזר של הריטואל המקודש.
במחקריו, טרנר הראה כיצד אינפורמנטים בעלי "פרספקטיבה מבנית" שונה פירשו את אותו סמל טקסי בצורות שונות שהקנו לו רב משמעיות. מניתוח סטרוקטורליסטי של מערכת המנחות, עולה כי רב המשמעיות וקיטוב המשמעויות של המנחה ואכילתה מגולמים כבר במבנה היסוד שלה- הם מהווים חלק אינהרנטי מצביונה הפולחני, המתקיים גם כאשר אין למקדש כל ייצוג ריטואלי ממשי, גם כאשר נותרו ממנו רק ייצוגיו המילוליים.