The Zionist Utopia and the Shaping of the National Past

הרצאה זאת בוחנת את הכתיבה האוטופית הציונית מראשיתה של המחשבה הלאומית היהודית במאה התשע עשרה ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה. בשונה מן המחקרים הרבים שעסקו בחקר האוטופיות הציוניות בהרצאה זאת אני בוחן את הקשר בין כתיבתן של אוטופיות ציוניות לבין בנייתה של תודעת העבר הלאומית בתנועה הציונית. בהרצאה אני מצביע על כך שהמחשבה האוטופית והמחשבה ההיסטורית המודרנית צמחו באותה תקופה בעת החדשה ושיקפו את היחס המודרני אל מימד הזמן. האוטופיה וההיסטוריה שתיהן היו סוגות מודרניות שהגיעו לשיא הצלחתן בשלהי המאה התשע עשרה באירופה ובצפון אמריקה. לאוטופיה הציונית היה תפקיד כפול: יצירתו של חזון עתידי לפתרון `שאלת היהודים` באירופה ועיצוב גבולות של זהות והגדרה לאומית על בסיס הזיכרון היהודי ההיסטורי. הספרות האוטופית שנכתבה בראשית ימי התנועה הציונית שיקפה את העמדות השונות של החזון הציוני. הבסיס המשותף לכלל העמדות האוטופיות הללו היה שכולן נכתבו על פי הדגם של האוטופיה המודרנית כפי שהתגבשה מאז ספרו של תומס מור `אוטופיה`. הן דמיינו את `המקום הטוב` ליהודים במונחים ארציים ומודרניים בארץ ישראל ולא רק במונחים של מלכות שמיים. בהרצאה זו אבחן את האוטופיות המדיניות, התרבותיות, הסוציאליסטיות והדתיות שהוו בסיס לזרמים השונים של התנועה הציונית בראשיתה. למרות אופיה המהפכני של התנועה הציונית הקריאה באוטופיות הציוניות מלמדת על גורמי ההמשך התרבותיים שעמדו בסיס התנועה הציונית. הפנייה אל העבר היהודי ניכרת בבירור בכל האוטופיות הציוניות שהרבו להסתמך על מיתוסים דתיים, על התרבות היהודית הקדם מודרנית ועל התנ"ך. בחינתן של האוטופיות הציוניות שופכת אור לא רק על השאיפות הפוליטיות של התנועה אלא גם על אופייה התרבותי של הלאומיות היהודית.