Strangers to the world or to ourselves -Internal and external boundaries

הפרשנות הדתית בעידן החדש נדרשת לפרש לנטרל לדחות להכיל תפיסות אודות אדם חברה מיעוטים ולאומים.

בעולם רב תרבותי רב מיגדרי רב דתי המסורת איננה יכולה להמשיך קדימה עם תבניות דתיות קשוחות שהיו פרי מקומן וזמנן במסגרת תפיסת עולם של יהדות כמעוט דחוק לתוך גבולותיו המוצא את ערכו רק על מידרג היררכי אונטולוגי מתוך פסילת זולתו.

תפיסות מעין אלה היו קימות בחוג הזהר או נוסחו באופן אחר על ידי ריה"ל בספרו הכוזרי ושבו ונוסחו מחדש בצורה שהקשיחה ביותר את תבניות קבלת האר"י על ידי רש"ז מייסד חב"ד.

מה הם שערי פירוש שלא ננעלו ומה הפרקטיקות הדתיות שיש להנכיח בכדי לבלום בכל דרך את תפיסת האחר כזר המאיים כישות הבהמית המערערות את קיומנו בעולם משותף שהוא בית ומייצרות עוד ועוד שברים וגבולות בתוך עולם דיסטופי השב ומערער כל הזמן את הקים ומנכיח יותר ויותר את האל ביתי.

כיצד ננסח כאן את היחס בין האונטולוגי ובין האפיסטמולוגי ומהו מערך הטעונים המסייע למחיקתן של שורות ותכנים? האמנם מחיקה או פירוש? האומנם כל דבר ראוי לפירוש ולעולם אין למחוק?