“To Deny” in Aramaic: The Talmud in the World of Yosef Chaim Brenner

יוסף חיים ברנר היה אחד מן הדוברים הרדיקליים ביותר שקמו לתנועה הציונית. מנאומיו וממאמריו הפובליציסטיים, כמו גם מן הספרות שכתב, עלתה נימה חריפה המהולה בביטויי תיעוב וסלידה ביחס לקיום הגלותי ולאורח החיים היהודי המסורתי. באופן קונקרטי ביקר ברנר בחריפות את הווי בית המדרש ואת המנטליות התלמודית אותם ראה כמנוגדים תכלית הניגוד לאופי הריאלי והפרודוקטיבי שביקש להעניק לתנועה החלוצית בארץ-ישראל. הביטול שהפגין כלפי עולם בית המדרש וסגנון החיים התלמודי התבטא גם בביקורת שמתח לא פעם על דמויות מבני דורו, דוגמת אחד העם וחוגו, ביאליק ואפילו ברדיצ`בסקי מתוך טענה שלא הצליחו להשתחרר לחלוטין מן המנטליות הבית-מדרשית שספגו בצעירותם.

לאור השלילה הגורפת ביחס לתלמוד ולמורשת בית המדרש מפתיעה העובדה שלשונו של ברנר היתה גדושה במילים ארמיות, מושגים תלמודיים, וסגנונו לא פעם אופיין על ידי אנשים שונים בתור סגנון למדני בית מדרשי. שימושו בסגנון התלמודי מצוי לא רק בפרוזה שכתב אלא גם במאמריו הפובליציסטיים, ולעיתים הוא ניסח אפילו את שלילת היהדות שלו בלשון ארמית-תלמודית.

במחקר אין ניסיון ישיר נרחב לפתור את חידת שימושו של ברנר בארמית. ההנחה המקובלת במחקר היא שמדובר היה במתודה ספרותית שנועדה לשקף באופן ריאלי את עולמם של גיבורי סיפוריו. הנחה זו אינה מבהירה את שימושו הרב של ברנר בארמית מחוץ לפרוזה. בני דורו של ברנר עצמו טענו לא פעם ששימושו בארמית שיקף את חוסר היכולת שלו עצמו להשתחרר מן הזהות התלמודית המוקדמת שלו. גם את הטענה הזו קשה לקבל, לאור ביקורתו של ברנר עצמו כלפי אלה שנותרו כבולים בזהות התלמודית.

אני מבקש לטעון ששימושו של ברנר בארמית מופיע כחלק מן התפקיד שהעניק לשפה בתור רכיב מרכזי של הקיום היהודי הבלתי-מותנה, קיום שהוא ביקש להבחין באופן נחרץ מן המחויבות ליהדות, על ערכיה ותכניה. ברנר הדגיש לא פעם את הכרח השימוש בשפה העברית כחלק מן ההשתייכות הממשית, החיה, הריאלית, אל העם היהודי. השפה עצמה מנותקת מן התוכן שהיא נושאת ומן הערכים שהיא מבטאת. לפי הצעה זו ברנר ביקש לחלן לצד השפה העברית גם את השפה הארמית הבית-מדרשית, וראה בשתיהן יחד ביטוי אותנטי וחי של הקיום היהודי העממי וההיסטורי.