Between Law and Narrative in the Bible: A Re-Examination of the Leprosy Law in the Book of Deuteronomy 24:8–9

בדברים כד מצינו שני חוקים הסמוכים זה לזה: (8) השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות (9) זכור את אשר עשה ה` אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים בעוד הוראתו של פסוק 8 ברורה למדי, פסוק 9 מעורר קושי: ברי כי ברקע הצו עומד הסיפור בבמדבר יב אך לא התברר מה יש לזכור לגבי מרים וכיצד `תקדים מרים` תורם לאישושו של הצו שבפסוק 9? בספרי דברים ובעקבותיו בפרשנות ימי הביניים נקשר הכתוב לאיסור לשון הרע. אולם אין זה פשוטו של מקרא. גם במחקר טרם הוצעה, לדעתי, פרשנות משביעת רצון. במסגרת הרצאתי אבקש לקרוא קריאה ספרותית צמודה בשני החוקים [בעקבות שוורץ וברתור]. תוך כך אדון בפירוט ביחס של פסוק 9 לסיפור בבמדבר יב [תוך מודעות לעבודותיו של קרמייקל ולביקורת עליהן] ותוך תשומת לב לטיבה של הצרעת בספרות המקרא [זקוביץ ואחרים]. אבקש להראות כי דברים כד 8 כרוך בדברים יז 8 – 13 והוא פועל יוצא ממנו. לעומת זאת פסוק 9 מגלה זיקה ברורה לדברים כה 17: הצו לזכור את אשר עשה עמלק. אבקש לבסס [בעקבות רופא, שהעמיד לא אחת על `פיזורם` של חוקים בספר דברים העשויים עור אחד ואשר ביסודם היו חלק ממגבש אחד] את ההשערה כי שני הפסוקים לא נסמכו זה לזה מעיקרא. ההוראה על זכרון מעשה מרים עם היותה מעורה ביסודה בפרשת הצרעת נועדה להשריש את מעמדה האקסקלוסיבי של נבואת משה. זהו זיכרון תשתיתי ומכונן כמו זיכרון מעשה עמלק. צירופו של הצו הזה לפסוק 8 [ייתכן ובעקבות השורש עש"ה המשמש בשניהם] מוליך לקריאה אחרת, מצמצמת, הקושרת אותו לצו ההסגרה של מרים ולהחלטיות בה נשמעה לו כאחד האדם. זיקתו הלשונית של הסיפור בבמדבר יב לחוקי הצרעת בויקרא יג [שניהם טקסטים כהניים] מלמדת כי ה` בכבודו ובעצמו הוא אשר תפקד במסגרת הסיפור ככהן. לפיכך `עשה ה` אלוהיך למרים` יתפרש כמתייחס להסגרת מרים ולא על עצם הטלת הצרעת עליה.