The Arab Character as Depicted in the Literature of Yemenite Immigrants Prior to the Israeli State Era

בשיח הפוסט-קולוניאלי מובלט הקשר בין גורלם של עולים מארצות ערב ובין זה של הפלסטינים. על פי גישה זו, שניהם נוצלו על ידי התנועה הציונית שראתה בהם משוללי תרבות, היסטוריה או הישגים חומריים. בכך קשרה תפיסה זו בין גורלם של ערביי פלסטין ובין גורלם של עולי ארצות האסלאם המכונים "יהודים ערבים".

כמה משוררים מזרחיים לאחר קום המדינה (כאלמוג בהר, סמי שלום שטרית, חביבה פדיה ועוד) עירערו על הדיכוטומיה הבסיסית בנרטיב הציוני בין יהודים לערבים, בין אנחנו והם. ביצירתם של אלה בולטים הגעגועים והערגה אל המרחב הראשוני בארץ מוצאם הערבית ואל השפה הערבית, ורבים מהם מבטאים הזדהות והרגשת גורל משותף עם הערביות בכלל ועם ערביי ישראל הפלסטינים בפרט. לדעת י` אופנהיימר, ספרות מזרחית זו קשורה בדרך כלל בדחיית הניגוד הלאומי בין יהודים לערבים, ודבר זה בא לידי ביטוי ביצירתם בהדגשת הקרקע התרבותית המשותפת ליהודים המזרחים ולערבים.

בהרצאתי אבקש לבחון את היחס לדמות הערבי כפי שהיא משתקפת בספרותם של עולי תימן בארץ ישראל בדור התחייה.

שתי מטרות להרצאתי: א) להביא לידיעת עולם הספרות את דבר קיומו של פרק עלום בתולדות הספרות העברית – ספרותם של עולי תימן בארץ ישראל לפני קום המדינה, ב) לבחון את דמות הערבי בספרות זו:

א. שישה משוררים תימנים ידועים לנו מן התקופה שלפני קום המדינה, ואלו הם: אברהם ערוסי (1878 1935 פ"ת-ת"א); חיים שקדי (1880 1952 פ"ת); נתן סולמי (1881 1960 שכ` התקווה); דוד בן שמור (מחפוץ`) (1904 1985 נחליאל); רצון הלוי (1922 2007 ת"א); שלום בן סעדיה סייביהי (תחילת המאה העשרים 1957 ראשל"ץ). שירתם ריאלית ומתייחסת לאירועי ההווה.

ב. מחד גיסא, מצד השפה, הלבוש ואורחות החיים היו יהודי תימן קרובים יותר לתושבי הארץ הערבים מלאחיהם יוצאי אירופה וילידי הארץ. מאידך גיסא, הערבי נחשב אז אויב בעיני ההנהגה הציונית והזדהות עימו כהזדהות עם האויב.

בהרצאתי אבחן את היחס אל דמות הערבי בשירתם: האם הוא מתואר כאויב, כפי שנתפס בעיני ההגמוניה הציונית, או שמא נמצא ביטויים של הזדהות ושל גורל משותף? מכאן נגזר גם יחסם של עולי תימן אל המפעל הציוני בכללותו: האם ראו את עצמם חלק ממנו או שמא כקורבנותיו?