כאשר קוראים את המסה על פילוסופיה טרנסצנדנטלית של שלמה מיימון ניכר כי סגנון הכתיבה וצורת החשיבה של המחבר הן יחודיות ביחס לסגנון ולחשיבה המקובלים בחוגים הפילוסופים של זמנו. הגותו איננה תוצר של לימוד מקצועני בבתי ספר ואוניברסיטאות אלא מדובר בהגות חופשית שהיא תוצאה של התלמדות עצמית. על בסיס ההבדל בסגנון השיח הפילוסופי, נוצר קושי אצל הקורא שבא לידי ביטוי במגוון הרב של עמדות פרשניות בנוגע ליסודות הבסיסיים של הגותו, למשל, בין הפרשנים השונים של מיימון אין אפילו הסכמה בנוגע לשאלה האם הוא מתיימר להשלים את ביקורות התבונה הטהורה בכך שהוא נותן לה עדכונים חשובים מסוימים או שמא מטרתו להפריך את הביקורת על ידי כך שהוא מראה שהיא מעלה שאלות שעליהן קאנט איננו מסוגל לענות במסגרת הביקורתית.
כאמור, מיימון לא למד פילוסופיה באופן אקדמי ומקצועי אלא התחנך ראשית כל בין כותלי בית המדרש דרך לימוד התלמוד וטקסטים אחרים השייכים לקורפוס התורני. השיח התלמודי, מבחינת צורתו, הוא עיסוק בהרמנויטיקה דיאלקטית של אוסף טקסטים מתקופות שונות יחד עם תכנים שהועברו בעל פה, מדובר בדיסציפלינה אינטרטקסטואלית. ברצוני להציג את מיימון כקורא את קאנט ומגיב אליו על פי המודל של השיח התלמודי. באופן מליצי ניתן לומר שאני מעוניין להראות את מיימון כמחבר ״תוספות״ לביקורת.
בהרצאה, ארצה להדגים את השפעת הסגנון התלמודי על הגותו של מיימון דרך עיון בפרשנותו של מיימון למה שמכונה בפילוסופיה ״המהפכה הקופרניקאית״. מיימון נותן לנו ארבעה הסברים שונים להבחנה שבין תנועה יחסית, של גוף שמימי למשל, לבין תנועה מוחלטת. הסברים אלה משמשים לארבע אנלוגיות ליחס שבין הסובייקט החושב לבין האובייקט שהוא מושא מחשבתו. הסברים הללו מיועדים להצביע על הדרך בה מיימון ממקם את הגותו ביחס לפילוסופיה הביקורתית של קאנט. ההרצאה תתייחס לעמדותיהם של ארבע פרשנים: מרסיאל גרו, שמואל הוגו ברגמן, שמואל אטלס ופרדריך קונצה. כמו שהטקסט התלמודי מתברר על ידי השוואה בין פרשנויות ופרשנויות על פרשנויות המתייחסים להשוואות עם טקסטים שונים גם הגותו של מיימון נהיית בהירה יותר כאשר קוראים אותה כמומנט מתוך רצף פרשני שלם.