Franz Rosenzweig’s Educational Teachings and the Ways to Implement them Today

בהרצאה זו נעמוד על משנתו החינוכי הייחודית של פרנץ רוזנצוויג, ועל דרכי יישומה במציאות החברה הישראלית, ועל בשורתה להלך הרוח של עולם ההתחדשות היהודית בעת הנוכחית. ננסה אף לעמוד על השלבים והמרכיבים השונים בדרכו של רוזנצוויג מבית המרוחק מהיהדות אל מצב בו הוא נושא דגל חינוכי של יהדות רחבה יותר, הפורצת את הכוליות היהודית המקובלת ומהווה כור היתוך וסינתזה של עולמות שונים . כמובן שדגש מרכזי יהיה לעובדה שרבים מהמקורות שרוזצוויג ינק מהם הם חיצוניים אוניברסליים.

פראנץ רוזנצוויג הינו ללא ספק נושא דגל של תפיסה יהודית מודרנית המנהלת שיח עמוק עם סביבתה ומאידך מציבה תפיסה יהודית ויחודית. הוא חי בגרמניה בראשית המאה 20 ,בתקופה בה העולם היהודי נפתח אל עולם הדעת. רוזנצוויג עצמו בא מבית עם זיקה חלשה ליהדות[1], וממציאות בה האמנציפציה היוותה גורם משפיע ומעצב מרכזי בזהות היהודית החדשה [2].

רוזנצוויג נתפס כאישיות המגשרת בין עולמות והדתות עד כדי כך שמדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לבני אדם אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.

הוא גם נתפס כהוגה מודרני שמשנתו הפילוסופית רלוונטית להגות יהודית במציאות המודרנית הפתוחה . הדבר בה לידי ביטוי מיוחד באחת המשימות המעניינות ביותר שקיבל על עצמו רוזנצוויג בתום המלחמה. המדובר הוא בהקמתו של בית מדרש פתוח ללימודי יהדות - "בית המדרש החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט. מדרשה זו נועדה לחקור את אפשרות קיום החיים היהודיים בעידן המודרני. רוזנצוויג עצמו רואה בקו זה ובבית המדרש הפתוח דבר משמעותי בהרבה מהיותו פילוסוף[3]. בתרופת השיא של רשת בתי מדרש פלורליסטים אלו למדו בהם כ6000 איש, והם מבשרים את ראשיתו של לימוד התורה המודרני והפולרליסטי.

בראשית שנת 1917 ובעיצומה של המלחמה[4], שלח רוזנצוויג לפילוסוף היהודי המפורסם הרמן כהן, אגרת פומבית מן החזית תחת הכותרת "עת לעשות - הגיגים בבעיית החינוך היהודי בשעה זאת"[5]. באגרת רוזנצוויג מדבר על מצבה העגום של היהדות בגרמניה . הוא ממקד את הדיון בבעית הוראת היהדות . הוא מציב עקרונות לעולם יהודי זה המכילים גאווה יהודית מחד , ונאורות ופתיחות מאידך. התוכנית כוללת מספר אלמנטים מרכזיים:

מתודה לימודית יייחודית, בה הלומד נמצא במרכז ולא המלמד, לימוד העברית בכדי ללמוד יהדות בשפת המקור ,לימוד יצירות ספרותיות יהודיות , היצמדות ללוח השנה העברי ומועדיו ,לימוד התלמוד כדבר מעצב מרכזי ,עליו הוא כותב : "מכמה בחינות היצירה החשובה ביותר של רוח ישראל"[6]. כמובן שכאן יש כבר הצבת מודל ליהדות בעל פוקוס השונה במשהו מהמקובל בעולם היהודי האורתודוכסי הישן.

נראה שבתורתו ובשיטתו החינוכית יש בשורה ואופק להצמחתה של יהדות עומק הרלוונטית לחילוניים ודתיים כאחד, והיא משוחחת באופו עמוק עם רוחות העת החדשה.

בעבודתי החינוכית הקמתי לפני כעשור בית מדרש הפועל ברוח התפיסה החינוכית של פרנץ רוזנצוויג, ולומדים בו מאות בנים ובנות, דתיים וחילוניים כאחת. כמו כן, נושא המחקר אותו הצעתי לעבודת הדוקטורט שלי עוסק במשנה חינוכית זו. אני עמית בתכנית לכתיבה עברית של המחלקה לפילוסופיה יהודית בבר אילן ואף שם אני עוסק בנושא זה.

[1] על כך כותב רוזנצוויג באגרת לריכארד קוך מספטמבר 1928 (רוזנצוויג-אגרות וקטעי יומן , תרגום ומבוא -רבקה הורביץ ,י-ם תשמ"ז, עמ` 376-375), ובאגרת להלנה זומר מינואר 1918 (שם, עמ` 122-121).
[2] פראנץ רוזנצוויג עצמו ראה קשר הדוק בין ניתוק של יהודי גרמניה מיהדותם ובין קבלת האמניסיפציה, ואף הקדיש לכך חלק מאגרתו "השכלה אין קץ" (רוזנצוויג-,השכלה אין קץ ,בתוך "נהריים"-מבחר כתבים,תרגום יהושע עמיר ,ירושלים 1960 עמ` 180-178) ומדגיש זאת בנאום הפתיחה שלו לשנת הלימודים השניה בבית המדרש החופשי בפרנקפורט (רוזנצוויג- ,תלמוד תורה - נוסח חדש,בתוך -נהריים,מבחר כתבים,תרגום יהושע עמיר ,ירושלים 1960, עמ` 189-188 )
[3] הוא כותב לפרופסור מנייקה שהציע לו מישרה באוניברסיטה שהוא מסרב ומעדיף את עבודתו בבית המדרש שלו .וכך הוא כותב לו: "אלו היו אוצרותי שלי, קנייני העצמיי ביותר, שהוא ירושה לי... בקניין זה מצאתי את מה שהיה חסר לי לפני כן: הזכות לחיות" (רוזנצוויג – אגרות וקטעי יומן , תרגום ומבוא -רבקה הורביץ ,י-ם תשמ"ז,195.)
[4] בראשית 1915 התגייס רוזנצוויג לצבא הסדיר ונשלח לחיל התותחנים. השלב הבא בהגותו החינוכית והתיאולוגית התעצב תוך כדי מלחמת העולם הראשונה שחלק ניכר ממנה העביר כקצין תותחנים בחזית הבלקן.
[5] כותרת האיגרת היא על פי הפסוק מתהלים קיט:קכו – "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה` הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". עיין בהקדמה לתרגום העברי (רוזנצוויג-אגרות וקטעי יומן , תרגום ומבוא -רבקה הורביץ ,י-ם תשמ"ז, מסת מבוא, עמ` פ`).
[6] הציטוט לא מצוי בתרגומו של עמיר, אך מצוי אצל גלאצר (גלאצר – שם, עמ` 40).,הטוען כי יחסו של רוזנצוויג לתלמוד נבע מכך שראה אותו כגשר שאיפשר "ללכת הלוך ושוב באין מפריע" בין תולדות עמ"י לפני ואחרי החורבן והיציאה לגלות. יש להדגיש כי למרות החשיבות הגדולה שייחס לו, רוזנצוויג עצמו מעולם לא הספיק להגיע לעצמאות לימודית בתלמוד כפי שהוא עצמו מעיד במכתבו אל ליאו בק ממאי 1923 (רוזנצוויג-אגרות וקטעי יומן , תרגום ומבוא -רבקה הורביץ ,י-ם תשמ"ז,עמ` 310)