הרצאה זו שייכת לתחום הפילוסופיה הפוליטית ועושה שימש בכתביו הפוליטיים של ישעיהו ליבוביץ, על מנת להציג מודל מקראי אשר יאפשר להתבונן מחדש במערכת היחסים של המדינה המודרנית עם אזרחיה.
בשיח על דמותה של המדינה המודרנית, רעיון המרחב הציבורי הינו מרכזי – ספירה המשותפת לכולם ואינה שייכת לאיש, אשר הכול רוצים לקחת בה חלק. בפילוסופיה הפוליטית, מקובל להבחין ספירה זו מן המרחב הפרטי, ולשרטט את גבולותיה כמרחב ציבורי-פוליטי.
ביחס למרחב זה, מקומה של הדת דורשת התייחסות ספציפית. החלוקה המקובלת שבין מרחב פוליטי-ציבורי אל מול זה הפרטי, טומנת בחובה את ההנחה כי הדת אינה רשאית להתערב בענייניה של המדינה או בזכותם של האזרחים להחליט בעצמם על המידה בה הדת נוכחת בחייהם. במדינה המודרנית, השאיפה היא כי הדת תישאר ככל הניתן במרחבו הפרטי של המאמין, ונוכחות ציבורית שלה מעוררת לא פעם תרעומת וחשש, בעיקר מצידן של עמדות ליברליות.
אל מול הבחנה ליברלית זו שבין הדת והספירה הציבורית, אבקש להציג את הפוטנציאל המגולם באמונה הדתית עבור המרחב הציבורי המודרני, מתוך התבוננות במערכת היחסים המקראית שבין הנביא למלך. כך, בדמותו של מלך ישראל אבקש לראות ביטוי למרחב הפוליטי, אשר מהותו האפשרות לשימוש בכוח וקיומם של מוסדות פוליטיים. לעומת זאת, בדמותו של נביא ישראל אבקש לראות ביטוי למרחב הציבורי, אשר מהותו מאבק מתמיד ונצחי על ערכיו של האדם.
את החיבור שבין המודל המקראי ובין המדינה המודרנית אערוך באמצעות הגותו של ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ, אשר מהגותו הפוליטית עולה דמותו של נביא זעם מודרני עבור המדינה היהודית, מציג מרחב ציבורי שהינו תוצר מאבקו המתמיד של המאמין על ערכיו. כך, המרחב הציבורי הליבוביצ`יאני אינו מרחב פיזי נתון אשר המאמין מוזמן להציג בו את ערכיו, כי אם מרחב הנוצר כתוצאה ממאבקו המתמיד של המאמין להגן על ערכים אלו, מפניו של המרחב הפוליטי האורב לפתחו והמרחב הפרטי המבקש להצניעו. במערכת היחסים המקראית שבין מלך ונביא, אם כן, אבקש לראות מודל קדום למרחב הציבורי המודרני אותו חותר ליבוביץ ליצור.