החיבור הקבלי תיקוני הזוהר, המהווה חלק מקורפוס הזוהר הנדפס, נתחבר ככל הנראה בקסטיליה בראשית המאה ה-14 על-ידי מקובל אנונימי. לאורך עשרות שנים תופס מחקר הקבלה את הדרשנות שבחיבור תיקוני הזוהר כאסוציאטיבית, וכקשה להבנה.
אבקש להצביע על כך שבדרשנות של תיקוני הזוהר מתקיימות לכידות תמתית וסדירות סגנונית.
לשם הצבעה על סדירות הסגנון של הדרשנות בתיקוני הזוהר אציע פירוק של הטקסט התיקוני לשלוש רמות של מרכיבים – מילים, אמירות וקטעים – וכן מיון והגדרה של המרכיבים השונים. אראה כיצד משמשים מרכיבים מסויימים של הטקסט התיקוני הן ליצירת אופיו האסוציאטיבי מחד, והן להבעה מיטבית של הרעיון הטמון בו מאידך. בנוסף, מן ההיבט הצורני, אציע ואדגים תצוגה חזותית של הטקסט התיקוני השונה מזו שבדפוסים, תצוגה שיש בה בכדי להקל על הבנת הדרשנות התיקונית.
לשם הצבעה על הלכידות התמתית, אבצע קריאות באחד מן התיקונים שבחיבור; אדגים כיצד מאפשרת התצוגה החזותית השונה לזהות ביתר קלות את הנושא והתוכן של התיקון. אדגים כיצד מרכיב סגנוני שגור מייצר רושם של אסוציאטיביות, בעוד שמוּדעוּת ועירנות לתיפקודו העקבי של מרכיב זה בהבעת הרעיונות בחיבור מאפשרת לצלוח את ההתנסחות המתעתעת ולהבין את התוכן הדרשני שכמעט וחמק. ולסיום אצביע על הֶרְמֵזים פנימיים ורובד סאב-טקסט השזורים בתיקון ומעניקים לו אופי של יצירה ספרותית, מוקפדת, מקורית ומפעימה.