The Historical Emergence of National Libraries: Situating the Jewish-National Library in an International Context

הספרייה הלאומית של ישראל נוסדה ב-1892. דמויות בולטות בקרב "חובבי ציון" במזרח אירופה, בראשם ד"ר יוסף חזנוביץ`, הגו את רעיון הקמת ספרייה לאומית לעם ישראל בירושלים. בנוסף, ארגון "בני ברית" תמך אף הוא ביוזמה זו, עד שההסתדרות הציונית לקחה אחריות על הארגון. ב-1925 התמזגה הספרייה עם האוניבסיטה העברית והפכה לחלק ממנה. רק בשנת 2011 שונה מעמדה ומאז היא הספרייה הלאומית של כל אזרחי ישראל ושל העם היהודי כולו.

על מנת להבין את משמעות הקמת הספרייה, ראוי להתבונן בתופעה בקנה מידה רחב יותר: מהי התופעה של ייסוד ספריות לאומיות באופן כללי? ממתי נהוג להקים מוסדות לאומיים שמטרתם איסוף פרסומים ושימור ידע כמשימה לאומית וכיצד נעשה שימוש באיסוף "לאומי" למטרות לאומיות או לאומניות? מה היו הגורמים שקידמו את היוזמות להקמת ספריות כאלה בארצות שונות החל משלהי ימי הביניים? מהם תפקידיהן של הספריות הלאומיות אז והיום? היכן עוברים הגבולות בין איסוף "לאומי" ואיסוף "אוניברסלי". כיצד משתל סיפורה הייחודי של הספרייה הלאומית של ישראל בהקשר הרחב של התופעה? הרצאה זו מבקשת להציע תשובות לשאלות אלה על מנת להציג את תולדות הספרייה הלאומית בהקשרן הרחב.