Pessimism and Existentialism in the Thought of Aharon Shmuel Tamares

הפובליציסט והוגה הדעות אהרון שמואל תמרת (1931-1869) הוא מהדמויות המסקרנות והמוחמצות של המחשבה היהודית במאה העשרים. הוא התפרסם כמטיף בשער המזהיר מפני סכנות הלאומיות המודרנית ובצילה של קריאה זו נדחקו לשוליים תקופות אחרות של הגותו. פרק אחד שלא זכה ליחס הראוי לו הוא פרק הפסימיזם האקזיסטנציאלי שלו, שהגיע לשיאו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסות אותן חיבר בתקופה זו כמו נעלמו מעיני המחקר והיאוש המורבידי המובע בהן כמעט ונשכח. התעלמות זו תרמה לדימויו של תמרת כאקטיביסט של פציפיזם אוטופי וכהוגה מנותק שאינו מודע להתפתחויות היסטוריות.

הרצאה זו מאירה את דמותו של תמרת באור אחר, על בסיס קריאה וניתוח של כתביו משנות העשרים ושימוש בחומרים ארכיוניים שייחשפו בהרצאה זו לראשונה. בתקופה המדוברת משך תמרת את ידיו מהטפה בשער והכריז כי אל מול מגפת הטירוף הלאומי המתפשטת בעולם, לא נותר לו אלא להסתגר `באוהל הקרנטין`, בכדי שלא `להידבק` בשגעון שאחז את האנושות הממהרת לרוץ לאבדון. בהסתגרות זו ובשפה בה בחר תמרת להציג אותה, ניכרות טביעות אצבעותיהן של ועידת השלום בפריז (1920-1919), הקדחת הספרדית, פרעות פטליורה ואירועים נוספים שטלטלו אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה ולאורך שנות העשרים. בעטיים של אירועים אלה ומשנואש מהתקווה להשפיע על השיח הציבורי, פנה תמרת לאפיקים רעיוניים חדשים ובייחוד לבירור יחסו אל שאלת המוות ואל `האשמדאי השמיימי`, שהוא יוצר החיים ומלאך המוות גם יחד. הכנות בה עסק בשאלות אלה והלשון החריפה בה נקט, משוות למחשבתו של רב קהילה בכפר קטן בפולין אופי אקזיסטנציאלי רב עוצמה.

על בסיס כל אלה, סיכומה של ההרצאה יעסוק בשאלות של פרספקטיבה היסטורית. איך נוצר דימויו של תמרת כאדם וכהוגה דעות, איזה מחיבוריו טשטש את עקבות התקופה הפסימית של הגותו ומה אפשר ללמוד מתקופה זו על הפוטנציאל הניהיליסטי הטמון בהומניזם הדתי בו החזיק רוב חייו. בכך תתרום ההרצאה לביסוס מחקר עתידי של כתבי תמרת וכתבים של הוגים נוספים מאותה תקופה, מחקר זהיר שאינו מתעלם מהשינויים שחלו ברעיונותיהם של הוגים אלה ומהעליות והמורדות המאפיינות את דרכם הרעיונית.