Cultural Perception or Reality of Life as a Basis for Commentary on the Pentateuch by the Ramban (Nahmanides) and Alfāsī`s Dictionary, Kitāb Jāmi‛ Al-Alfāẓ

מתוך ארבע דרכי הפירוש למקרא: פשט, דרש רמז וסוד - שתי הראשונות היו המפורסמות יותר בקרב לומְדיו ומלַמְּדיו. בעקבות התפתחויות היסטוריות בעם היהודי, היווצרותה של התנועה הקראית, התחזק הלימוד בדרך הפשט. לשם כך נכתבו מילונים למקרא וכללי פרשנות הפשט השתכללו עם הזמן.

בהרצאתי אתייחס לשני אישים בשני ז`אנרים שונים: רמב"ן, פרשן (ולא רק) מקרא רבני בן המאה ה-13, ודוד בן אברהם אלפאסי, מילונאי קראי שחי בשלהי המאה התשיעית עד לא יאוחר מאמצע המאה העשירית.

על רמב"ן נכתבו מחקרים רבים. בפרשנותו נכללים פירושים על דרכי הדרש, הפשט, הסוד והרמז. עם זאת, לעניות דעתי, הוא מפרש את המקרא באופן רציונלי כדי להגיע, בעיקר, לפשוטו של מקרא. לעומתו, אלפאסי היה אמנם מילונאי, אך שילב בביאוריו ענייני פרשנות למקרא במידה רבה בדומה למילונאים ערביים בימי הביניים, שהסבירו את הטקסטים המגוונים שהסתמכו עליהם לביאור המילים. אלפאסי כקראי השתמש באופן מובהק יותר מהרמב"ן בכלים לשוניים הקשריים. בשולי פרשנות הפשט של שני אישים אלו, נראה שהם השתמשו גם בתפיסה התרבותית שלהם או במציאות חייהם כדי לבסס או אף לקבוע פירושים, על אף שלא הזכירו זאת בהקדמה לעבודותיהם. שימושים אלה מעלים את השאלה עד כמה מגעת חירותו של פרשן הפשט, באשר הוא, בבואו לפרש את הטקסט. אפשר ששאלה זו כבר טומנת בחובה את התשובה לעובדה, ששימושים אלו היו מינוריים. למרות זאת, היו לשימושים אלה מטרות שונות. האם ניתן לומר שאמצעים אלו הם עוד דרך לגיטימית לפירוש על דרך הפשט?

כדי ללמוד על היקף התופעה יש לבדוק גישה זאת גם אצל פרשנים נוספים.