בשנים האחרונות הולכת וגדלה תופעת המורים הדתיים המלמדים ומחנכים בבתי ספר של הזרם הממלכתי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל בוגר חמישי (כ20%) של מוסדות להכשרת מורים של הזרם הממלכתי דתי, נכנס להוראה בחינוך הממלכתי.
תופעה זו יוצרת פער זהותי בין המורים ובין תלמידיהם. במקרה בו המורים הדתיים מלמדים תנ"ך, עשויים להתקיים אף פערים באמונות ובמטרות של לימוד התנ"ך בין המורים ובין התלמידים והסביבה המקצועית בה הם מלמדים (תוכנית הלימודים הרשמית בתנ"ך, הנהלת בית הספר, צוות המורים, ההורים וכד`). בנוסף לדילמות ולקונפליקטים שיוצרים פערים אלו, השסע החברתי בין דתיים וחילוניים, ופולמוס ה"הדתה" שמצוי תדיר בתקשורת, זולגים לתוך בתי הספר והכיתות, ומעצימים את המתח בכיתות.
על מערכת החינוך מוטלת החובה לתת את הדעת על תופעה זו, להבין את השלכותיה על דרכי הכשרת פרחי ההוראה הדתיים (לתנ"ך ובכלל), שקיים סיכוי סביר שילמדו במערכת החינוך הממלכתית, על השתלמויות מורים וכד`.
שאלות המחקר, אליהן אתייחס בהרצאה זו:
כיצד המורים הדתיים מעצבים את האמונות הפדגוגיות שלהם וכיצד הם מלמדים בפועל? האם הם מעדיפים את אמונותיהם האישיות על פני תוכנית הלימודים (במקרים בו קיימים פערים בין האמונות האישיות ותוכנית הלימודים)? באיזה אופן הם מתחשבים באמונתם וזהותם של תלמידיהם (החילוניים או המסורתיים)? האם המורים מרשים לעצמם לחשוף את אמונותיהם ולהוות "מורים אותנטיים"?
בהרצאה ברצוני להצביע על הדרך בה האמונות האישיות של המורים הדתיים לתנ"ך בתיכון הממלכתי, תפיסתם את תלמידיהם ויחסם לתוכנית הלימודים, מעצבים את האמונות הפדגוגיות שלהם ומשפיעות על דרכי ההוראה שלהם בפועל.
הדוגמאות והממצאים נאספו במסגרת חקר איכותני רחב, באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים עם מורים דתיים לתנך בחינוך הממלכתי, תצפיות בכתות הלימוד שלהם ואיסוף חומרי למידה נוספים.