Joseph Sharon’s Voice as Editor of Literary Journals

יוסף שרון, משורר, מסאי ועורך כתבי עת לספרות, שימש בראשית דרכו כעורך, בתפקיד של עורך אורח של שני כתבי עת ידועים: "סימן קריאה" רבעון מעורב לספרות ו"פרוזה" הירחון לספרות ולאמנות ולאחר מכן ייסד את כתב העת לספרות "רחוב", ושימש בו עורך ראשי. שלושה גיליונות של כתב העת "רחוב" פורסמו בשנים 1994–1998.

מחקר זה מבקש לתאר את קולו האישי של שרון כעורך כתבי עת לספרות בתקופה של 15 שנים, ולבחון את מאפייני תפיסתו הפואטית והתרבותית ואת מקורות הזיקה וההשפעה שהזינו את תפקידו כעורך. חשיפת קולו האישי של שרון כעורך נועדה לאפיין את תרומתו במרחב הספרותי בארץ ולקבוע את מקומו בהבניית המרחב הספרותי במאה ה-20.

תפקידו של שרון כעורך כתבי עת נבחן כאן על בסיס תאוריות מתחום האקולוגיה הספרותית, אשר סייעו להבין את המשתמע מעמדותיו ולקבוע את מקומו בהיסטוריוגרפיה של המרחב הספרותי בארץ. גישה זו מושתתת על בחינת יחסי הגומלין בין ספרות, חברה ותרבות תוך כדי ביקורת על הטריוויאליות וחשיבה על החיבור בין האישי המחויב לטעמו האישי של הפרט לבין הקולקטיבי-תרבותי, הרואה את כלל קהל הקוראים, מתקרב אליו ומקיים עימו אינטימיות ושיתופיות (אריאל, 2018; ליפסקר, 2019).

הקורפוס המחקרי כולל חמישה גיליונות: (1) כתב העת "סימן קריאה", גיליון 15 (1982) – עורך אורח; (2) כתב העת "פרוזה", גיליון 103–104 (1988) – עורך אורח; (3) שלושה גיליונות של כתב העת "רחוב", גיליונות 1, 2, 3 (1994–1998) – עורך ראשי (גיליון 2 – בשיתוף). כמו כן התבסס המחקר גם על ריאיון שערכתי עם יוסף שרון בתאריך 21.05.2020 ואציג קטעים אותנטיים ממנו.

תפיסותיו האומנותיות-ספרותיות-פואטיות של שרון כעורך מבוססות על עקרונות המתווים זיקות בין האישי לקולקטיבי ובין הדגשת האני כסובייקט לבין הרצון לשמוע ולהשמיע את הקולות האנושיים בחברה. שרון לא קנה לעצמו מעמד של עורך קנוני בתוך השיח האקולוגי, ולוּ בשל פעילותו הקצרה יחסית, חמישה גיליונות בלבד. אולם אין להתעלם מפעולותיו הרבות לקדם שינוי במרחב הספרותי והאומנותי בחשיפת יצירות ייחודיות ובהשמעת קולות מגוונים המציעים משמעויות פנימיות אישיות, מתוך שאיפה להתרחק מן הטריוויאליות ולקיים זיקה קרובה למציאות האותנטית.