הכתיבה הקבלית בקסטיליה של המאה ה-13 התאפיינה בעיסוק ספקולטיבי אודות מרכיביה של העברית ויחסיהם לסדר הקוסמולוגי, ולשם כך אומצו מושגים ועקרונות מספרות הדקדוק העברי ופורשו בהתאם. סוגיה חשובה הממחישה עיסוק זה היא ההבחנה בין אותיות העברית וניקודן ואפיון הזיקה ביניהם במונחי חומר וצורה, או גוף ונשמה. הטיפול באיכויותיו של הניקוד עיצב במידה רבה את תפיסתם הקבלית של הוגים מרכזיים דוגמת ר׳ יוסף ג׳יקטילה ור׳ משה די לאון. יש שראו בניקוד את עקרון הצורה הכללית האחראית לתנועתם ולקיומם של הגופים הקוסמולוגיים, בעוד אחרים העמידו את הניקוד לעומת האותיות במסגרת תהליך ההבתחנות בסכמת ההאצלה. העיסוק הקסטיליאני במאפייניה של העברית, ועקבותיו בהתפתחות המחשבה הקבלית בכלל, זכה בשנים האחרונות לבירור הולך ומעמיק בחקר הקבלה. בהרצאתי אוסיף לבירור עקבותיה של סוגית הניקוד בחיבוריו השונים של רמ״ק דרך בחינתם של פעלים המתארים את הזיקה שבין הנקודות והאותיות, דוגמת ״הרכבה״, ״המשכה״, ו״הנהגה״. אברר את משמעותם של פעלים אלה בדיוניו של רמ״ק ואת התמורות שחלו בהם לעומת חיבורים לשוניים המזוהים עם קבלת קסטיליה, בהם רווחים פעלים דוגמת ״הרכבה״ ו״המשכה״ לתיאור השפה כפעילות מטאפיסית. בד בבד אנסה לשרטט קווים כלליים לתפיסתו הלשונית של רמ״ק ולעמוד על יחסה לאלו המתגבשות בחיבורים מקבלת קסטיליה.