Discourse in Deuteronomy: Narrative, Rhetoric, and Legal Sections

ספר דברים מתאפיין בדרך כלל בריבוי צירופים שמניים, כגון ,”בעבר הירדן בארץ מואב“, וריבוי פסוקיות משועבדות, כגון ’למען תחיה ירשת את הארץ‘. לעומת זאת, פסוקיות קצרצרות אינן שכיחות. אך גם לשון זו אינה אחידה. ביחידות מסוימות, בעיקר בנאומים שבסוף הספר, שולטת הלשון הכבדה הרבה יותר; ובחלקים אחרים ניתן להבחין בלשון קלה יותר, המתאפיינת בריבוי פסוקיות קצרצרות. כל המגוון הזה ניכר בפרשת הברכות והקללות (דברים כח) בצורה המאפשרת הבחנה בין תקופות היסטוריות שונות. בפרשת הברכות, ורוב פרשת הקללות (כולל פסוק הפתיחה) מצטיין בלשון הכבדה האופיינית. אך חלק מפרשה זו מתאפיין במיעוט צירופים שמניים, וריבוי פסוקיות קצרצרות, כגון ”כרמים תטע, ועבדת, ויין לא תשתה“; מבחינת התוכן מגלה חלק זה קירבה למסורת הברית השמית־מערבית (חוזה ספירה הארמי). לעומת זאת, הלשון הכבדה על יתר מופיעה בפסקאות המתארות את אימות המצור והגלות, מה שמתאים לתקופה שלאחר כיבוש יהודה בידי הבבלים. בחלק מפרשת הקללות מצאו חוקרים רבים קירבה יתירה לנוסח השבעות הנאמנות של ממלכת אשור. מכיוון שבחלקים אלה שולט הסגנון המשנה־תורתי האופייני, נוצרת התאמה היסטורית בין היסודות בסגנון זה ובין תקופת ההיגמוניה האשורית (אמצע מאה שביעית), ואילו הסגנון הקל יותר מצביע על ’מורשת‘ ספרותית קדומה יותר, כגון במאה השמינית (חוזה סיפרה). הסגנון הכבד על יתר מורה, לפחות בחלקו, על מוצא הפרשיות שבהן ניכר סגנון זה, בתקופה הבבלית/הפרסית. בכך מאושש הניתוח התחבירי־סגנוני, באופן עצמאי, הבחנות שהוצעו גם במחקר הבקיורתי־ספרותי. ניתוח זה מספק, אפוא, מסגרת בסיסית, אך זאצ מתוך הכרה במעברים הרצופים בין סגנונות ותקופות אלו.