תקופת הקורונה, ובמיוחד הסגרים שהטילו במהלכה, העלו שאלות ובעיות הלכתיות נדירות ולעתים חסרות תקדים בפני פוסקי ההלכה בחברה האורתודוקסית. שאלות ובעיות אלו הציבו את החברה האורתודוקסית במצבי קיצון, שאליהם היא לא היתה רגילה. במצב שכזה, מקומם של פוסקי ההלכה התחזק במיוחד, הן כמנהיגי הקהילות והן כקובעי המדיניות ההלכתית לנוכח הבעיות הצצות ועולות.
בהרצאה המוצעת נבקש לסקור שלוש סוגיות שעמן התמודדו פוסקי הלכה אורתודוקסיים בתקופת הקורונה: שאלת טבילת הנשים במקווה לנוכח החשש מהדבקה (תשובתו של הרב חיים אמסלם); סגירת בתי הכנסת והקמתם של מניינים חלופיים בחצרות ובזום (תשובותיהם של הרב אליעזר מלמד והרב אשר וייס); וכן בעיית מצוקתם של מבוגרים שנותרו לבד בליל הסדר (תשובתו של איגוד חכמי המערב). שאלות אלו זכו להתייחסויות בתשובות והכתבים של פוסקי הלכה שונים. חלקם הגיבו באופן שמרני אך חלקם הוציאו מתחת ידיהם פסיקות הלכתיות הנראות כחדשניות וכחסרות תקדים.
השאלה שנבקש לשאול היא ועד כמה ניתן לראות בתשובות החדשניות שניתנו שינוי מגמה בעולמה ההלכתי של האורתודוקסיה או שמא לא היתה כאן למעשה כל חריגה ממסגרת החשיבה האורתודוקסית הנורמטיבית. דהיינו, האם התשובות האמורות מבטאות שינוי בדפוס החשיבה ההלכתי הנורמטיבי או שמא הן מוצאות את מקומן במסגרת הרגילה של פסיקת הלכה, כהלכות השייכות לשעת הדחק וכד`. את השלכותיה של שאלה זו יש לצפות למצוא בתקופה שאחר הקורונה או בזמנים שבהם נרשמה חזרה לשגרה. האם עולם ההלכה חזר בזמנים אלה ובסוגיות אלו להרגליו הקודמים או שמא ניתן להתרשם שחלו בו תזוזות כלשהן בסוגיות האמורות?
בהרצאתנו נבקש לטעון שאמנם תקופת הקורונה חוללה שינוי בתפיסות הלכתיות וחברתיות שונות בחברה האורתודוקסית. שינוי זה בוקע מסגרות שונות בהלכה ומחולל עד היום תהליכים מרתקים בתוך עולם ההלכה האורתודוקסי, שאת אחריתו טרם זכינו לראות.