University and Government: The Academic Elite and the Formulation of Criticism for the 1977 Upheaval

עד כה התמקד המחקר במהפך 1977 בעיקר בתחום מדע המדינה שראה בבחירות אלה נקודת שבר ומפנה בעיצוב המערכת הפוליטית. על פי גישה זו, המהפך ביטל את הצירוף של מפלגה דומיננטית והסדר קונסוציונאלי, שהיה אופייני לשלושת העשורים הראשונים של המדינה ואף לפני כן, בישוב היהודי ובתנועה הציונית מאז אמצע שנות השלושים. מפלגת העבודה – מפא"י – היתה עד אז המפלגה הדומיננטית, שיצרה קואליציה מבלי שהגיעה אי-פעם לרוב בכוחות עצמה. מפלגה זו היתה תלויה בקביעות בשותפים לצורך כינון קואליציה אולם היא פעלה כמפלגת ציר (pivotal party). כלומר, אי אפשר היה להרכיב ממשלה בלעדיה, שכן היא עמדה במרכז המפה הפוליטית ומתנגדיה משאל ומימין לא היו מסוגלים להתלכד כנגדה, אפילו כשלא היה לה רוב מוחלט. בין 1948 ל-1977 לא חלו בישראל חילופי שלטון, כי אם חילופי שותפים של מפא"י בשלטון בלבד.

במרכזה של הרצאה זו נתבונן בפרשנות הפומבית שהעניקה קבוצה של אנשי אוניברסיטה מובילים מתחומי החברה והרוח, בעיקר מהאוניברסיטה העברית, למהפך הפוליטי של 1977. מאורע דרמטי זה עורר שיח רעיוני סוער שמשתתפיו הגדירוהו כ"שעת חשבון נפש עם עצמנו" ביחס לכיווני ההתפתחות החברה והמדינה. שיח זה דן בתקפותן ויישומן של תפיסות יסוד אלטרנטיביות שהתגבשו בציונות, ועסק, בין השאר, ברלוונטיות של הגישה הסוציאל-דמוקרטית מול הרביזיוניסטית, המעודדת הפחתה משמעותית במעורבות הממשלתית בכלכלה; במתיחות סביב יחסי העדות והריבוד המעמדי בהקשר ליחסי אשכנזים למזרחים; בכשירותה של ההנהגה הפוליטית; בפרובלמטיקה של יחסי רוב ומיעוט בדמוקרטיה נוכח שקיעת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה ועליית אתוסים תרבותיים חלופיים.