בפברואר 1941 פרסם קול העם מודעת אבל גדולה: "הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית מודיע בצער רב על מותה הטראגי של החברה יעל גרזון, בגיל 27. החברה הנאמנה והמסורה, אחת הקומוניסטים הטובים בפלשתינה." לקראת סופה של מודעת היזכור הזו נכתב: "נרדפת ע"י המשטרה עזבה יעל ב-1936 את הארץ בדרכה לספרד לעזרת מלחמת העם הספרדי נגד הפאשיזם...". קוראי הביטאון יכלו לקבל את הרושם המוטעה שגרזון השתתפה באורח פעיל בלוחמה בספרד, ולא כך היה. ובכל זאת, בשנות החמישים והשישים העלתה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) על נס את מאבקה והקרבתה של גרזון וקראה למועדון הארגון על שמה של הפעילה, אשר תמכה במאבקה של הרפובליקה הספרדית, אף כי לא הצליחה להגיע לספרד עצמה.
לפחות 14 נשים נמנו עם המתנדבים שיצאו מארץ ישראל לספרד כדי לסייע בהגנת הרפובליקה מפני המתקוממים הלאומנים, אשר הסתייעו בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. מרבית הנשים האלה לא היו ילידות הארץ ולא סיימו את חייהן בגיל צעיר כל כך ואולי משום כך לא זכו, בניגוד אליה, להיכנס לפנתיאון הקומוניסטי הארץ-ישראלי.
הרצאה זו מתמקדת בחוויותיהן של נשים מתנדבות, שיצאו מארץ ישראל לחצי האי האיברי. אחד המניעים הבולטים שהובילו גברים להתגייס למלחמה היה הניסיון לחדש ולאשר זהות גברית, כחלק מניסיון רחב יותר ליצירת משמעות ולהגדרת הזהות האישית שלהם. עבור נשים, נקשרה ההתנדבות לתחושת סוכנות, עצמאות ושחרור. הנשים שהתגייסו לבריגדות הבינלאומיות היו בדרך כלל צעירות, משכילות, אידיאליסטיות והרפתקניות, אשר ביקשו ליצור עולם טוב יותר. למרות גילן הצעיר, היה להן כבר ניסיון בפעילות פוליטית והן נרדפו כאן על ידי שלטונות המנדט הבריטי.