הרצאתי מבקשת להתחקות על שאירע ביישובים כפריים בגליל, דוגמת כפר נחום, נצרת וכפר כנא, בהם ניצבו אתרי קדושה נוצריים. בישובים אלה נוצר מפגש של עולי הרגל הנוצריים לא רק עם האבנים הדוממות, אלא גם עם בני המקום היהודיים, אשר נתפסו כצאצאים של אלו שהיו עדים חיים לאירועים המתוארים בכתבי הברית החדשה. המגע התכוף עם נוצרים הוביל לכך שבעקבות העליות לרגל, שהיו מנוף לשגשוג כלכלי, ומתוך תחושת פטריוטיות מקומית, קיבלו בני הכפר היהודים את המסורת הנוצרית הקשורה בו. דומה, שעולי הרגל שביקרו בישובים אלה פקדו גם את בתי הכנסת שלהם. הדבר משקף את אי יכולתה של הנצרות להתכחש לעבר היהודי שלה. בני הכפר ראו עצמם יהודים, אך בעיני יהודים אחרים חצתה הקהילה המקומית גבולות אסורים והם התייחסו אליה כאל קהילת מינים. המחקר מתייחס אל מקורות נוצריים ויהודיים מסוגים שונים ומעמת אותם עם העדות הארכיאולוגית.