נופלים בין הכיסאות: שכיחות אבחנה של DCD) Developmental Coordination Disorder) בילדות, תפקוד בפעילויות יומיום ואיכות חיים, בקרב מבוגרים-צעירים עם קשיים מוטוריים.

הקדמה: השכיחות של הפרעה התפתחותית בקואורדינציה מוטורית (Developmental Coordination Disorder; DCD) היא 6-8% מהילדים, והיא מתאפיינת בלקות בקואורדינציה ודיוק מוטורי, לעיתים מלווה בלקות בתפקודים-ניהוליים ובהשתתפות מוגבלת בפעילויות היום-יום. קיימות ראיות שאבחון והתערבות מוקדמים משפרים תפקוד והשתלבות בחיי היום-יום של אוכלוסייה זו, מפחיתים קשיים רגשיים-התנהגותיים ולכן חוסכים למערכת הבריאות הוצאות עתידיות. דיווחים קליניים מצביעים על תת-אבחנה של ילדים עם DCD בישראל. אולם, חסרים נתונים על היקף התופעה ומידע על תפקודם ואיכות חייהם כמבוגרים-צעירים.

שיטות: מחקר תיאורי זה בדק את שכיחות האבחנה הרשמית של DCD בילדות, בקרב 47 מבוגרים-צעירים (גילאי 35-21; 55% נשים), שגויסו ברשתות החברתיות וענו על הקריטריונים ל- DCD לפי ה-DSM-5: אחוזון

תוצאות: שלושה (6.38%) משתתפים בלבד אובחנו עם DCD בילדות. אולם, 37 (78.72%) קיבלו לפחות סוג אחד של סיוע מקצועי: 21 (44.68%) ריפוי בעיסוק, 10 (21.28%) פיזיותרפיה, 14 (27.29%), קלינאות תקשורת, 17 (36.17%) טיפול רגשי ו-5 (10.64%) בטיפולים אחרים. חלק ניכר מהמשתתפים דיווחו על צורך בהווה בסיוע בפעילויות יום-יום ואיכות ביצוע נמוכה: כ-16 (33%) תיארו ביצוע ירוד בטיפול בבירוקרטיה, ניהול בריאות, ניהול כלכלי, אחזקת בית, בישול, מציאת הדרך למקומות חדשים ונהיגה. בנוסף, כ-11 (25%) תיארו ביצוע לא יעיל בפנאי וספורט. לבסוף, 22 (46%) דירגו את איכות חייהם בתחום החברתי והפסיכולוגי כנמוכה ו- 14(25.5%) דיווח על דחק מתון עד קיצוני.

מסקנות: נמצאה תת-אבחנה רשמית של DCD בקרב מבוגרים-צעירים, למרות זיהוי קשייהם המוטוריים בילדותם והפניתם לטיפול. כמו-כן, הקשיים המוטוריים של אוכלוסייה זו נמשכים בבגרות ומשפיעים על תפקודם ביום-יום, בריאותם הנפשית ואיכות חייהם. בהתאם להמלצות הבין-לאומיות בנושא DCD, ישנה חשיבות להרחבת האבחון המוקדם של DCD בילדות, במטרה לפחית את ההשלכות של הקשיים המוטוריים בבגרות. לאבחנה תפקיד בתיקוף חוויות ה`שונות`, ולכן תת-אבחנה עשויה להחמיר את הדחק הקיים ממילא בשל קושי תפקודי.