דוקטרינת הנאמנות הציבורית היא תפיסה משפטית לפיה לציבור זכות במשאבי טבע מסוימים, במנותק משאלת הבעלות על המשאבים, והמדינה היא במעמד של נאמן של משאבי הטבע לטובת הציבור בהווה ולעיתים גם לגבי הדורות הבאים. נאמנותה של המדינה, יכולה להגביל את סמכותה לפתח משאבי טבע מסוימים, והיא חשופה לביקורת שיפוטית. באופן מסורתי, הדוקטרינה חלה על אזורי שפל וגאות, על דרכי שיט ועל קרקעיות של גופי מים אולם עם חלוף השנים, בתי המשפט בארה"ב הכירו בהחלת הדוקטרינה גם על משאבי טבע נוספים, כמו פארקים לאומיים וחיות בר. נכון להיום, הדוקטרינה לא אומצה במשפט הישראלי.
הצדקות להחלת חובת נאמנות על המדינה כלפי הציבור בשמירה על גופי מים כוללות הקנייה של משאבי הטבע לציבור כזכות קניינית; הדגשת החשיבות והמהותיות של האינטרס הציבורי בשמירה על משאבי טבע ושמירה על הציפיות הלגיטימיות של הציבור; החשיבות של ההגנה על משאבי טבע מפני בעלי ההון וקבוצות כוח; שמירה של דרכי שיט פתוחות כאמצעי לפיתוח חיי המסחר.
בשנים האחרונות, הועלו הצעות להרחיב את הדוקטרינה גם לגבי שינויי האקלים. בקיץ 2012, קבע בית משפט מחוזי בטקסס, לראשונה, שיש להחיל את דוקטרינת הנאמנות הציבורית על שינויי אקלים, וכתוצאה מכך יש לכפות על המועצה לשמירה על איכות הסביבה בטקסס לנקוט צעדים, על מנת להתקין תקנות שיגבילו פליטות של גזי חממה.
יישום דוקטרינת הנאמנות הציבורית לגבי שינויי האקלים, יכול להיעשות גם עפ"י הגישה המסורתית לנושא, קרי, בהתייחס לדרכי שיט, אזורי שפל וגאות ואזורי קרקעית של גופי מים. במקרים אלה הדוקטרינה תהיה רלוונטית לגבי עליית מפלס מי הים, שחיקה של מצוקים על קו החוף, שינוי קו הגאות והשפל, בניית קירות מחסום למניעת הצפות ועוד.
פגיעה במצוק החופי לאורך קו החוף, בניית קיר ים באפולוניה, ושמירה על ים המלח וחופי הכנרת הם רק חלק מהנושאים שיכולים להיות רלוונטיים לדוקטרינת הנאמנות הציבורית. אימוץ גישה זו, ישפיע באופן דרמטי על השמירה והניהול של משאבי המים.
