ניהול בר קיימא של מקורות מים משותפים וחוצי גבולות דורש שיתוף פעולה והתאמת מטרות בין כל הגופים התלויים בנהרות. ברוב המקרים לאחר תקופה של מאבקים ואף מלחמות נחתמים הסכמים לניהול הנהר באופן מיטבי לפחות לגופים החזקים יותר (פוליטית, צבאית או כלכלית). לרוב הצורך מתעורר באכיפת ההסכמים ויש הבנה שאם היה גוף על שהיה אחראי על המדינות השונות, אכיפה זו היתה פשוטה יותר. בעוד קל לנו יחסית להבין מאבקים בנ"ל, לרוב נצפה לשת"פ תוך-ארצי בתחום ניהול המים, במישור הגאוגרפי בעיקר ולעיתים אף במישור הסקטוראלי.
למרות זאת, לאורך ההסטוריה ובשנים האחרונות אנו עדים למאבקים וסכסוכים אזוריים רבים, שפוגעים בניהול נהרות, בנגישות אזרחים למים נקיים, בתלות במים ליצור כלכלי ובביצוע פרויקטים בשימוש המים (לדוגמא הקמת סכרים). העובדה שכל משתמשי המים בנהר לכל אורכו עונים לאותה מערכת חוקים (באותה מדינה) ולאותם גופי פיקוח לא מונעת את המאבקים.
מאמר זה בא לבחון את הסיבות העיקריות לחוסר שת"פ תוך-ארצי בניהול נהרות חוצי גבולות, תוך הסתכלות על נסיונות מארה"ב, סין, הודו והאיחוד האירופי. מאמר זה מתבסס בחלקו על מחקר שנערך על ידי הכותבת בדרום סין ובחלקו על ניתוח ספרות כתובה. ממצאי המאמר מראים כי יחסים בין גופי ממשל, חולשה של גופי האכיפה, וחוסר תשומת לב לעידוד יצירת הסכמים המבוססים על אנטרסים משותפים מונעים שיתוף פעולה לאורך זמן. המאמר שם דגש על יצירת מערכים התומכים במוטיבציה של כל אחד מהמשתתפים, תוך ניתוח כלכלי, גאוגרפי, מדיני ובינלאומי של האזור. לקחים מהמאמר יכולים לסייע לניהול נהרות חוצי גבולות גם באזור המזרח התיכון.
