כיום, עם ההתקדמות בהקמת מערך התפלת מי הים וייצוב משק המים הלאומי, הגיע הזמן להתקדם לניהול בר קיימא של משאבי המים הטבעיים, ולשיקום הידרולוגי ואקולוגי של הנחלים והמעיינות. יש לקדם מדיניות מאוזנת שתוביל לניצול מקורות המים הטבעיים בתחום "היבול הבטוח"; ולהימנעות ממדיניות "הליכה על הסף" בניצול מקורות מים טבעיים. לא ניתן יהיה לשקם את אוגר מי התהום ואת שפיעת המעיינות ללא הגדרת קווי תפעול (כולל "קווים אדומים") ובלמים להפקת מי התהום בכל האגנים אשר בהם הפקת המים משפיעה על איכות משאבי המים הטבעיים ועל שפיעת המעיינות.
בדו"ח שפרסמנו על מצב הנחלים ובתי הגידול הלחים בישראל[1] הראינו מגמות ירידה רב שנתיות בשפיעת מעיינות רבים בצפון הארץ ובמרכזה. יותר מ- 60% מהמעיינות בגליל, בגולן, בעמקי הצפון ולאורך מישור החוף ניכרת מגמת הדרדרות בשפיעת המים השנתית הממוצעת. אמנם, הפחתה בכמויות המשקעים ושינויים במשטר הגשמים עשויים להסביר חלק קטן ממגמות הפחיתה בשפיעת המעיינות, אולם ההידרדרות במצב המעיינות והנחלים קשורה בעיקר להפקת יתר של מי תהום ולהורדה הדרגתית של מפלס מי התהום לרמות נמוכות בכל האגנים. פגיעה בשפיעת המעיינות מובילה לפגיעה בלתי הפיכה בערכי הטבע בנחלים ובבתי הגידול הלחים, ולפגיעה בתפקוד של המערכות האקולוגיות.
הקצאת מים בצינורות לנחלים שייבשו אינו פתרון מתאים לשיקום הידרולוגי ואקולוגי של בתי גידול לחים. יש לשאוף לשיקום מצב המעיינות ובתי הגידול הטבעיים על ידי שיקום השפיעה הטבעית בנחלים ושחרור מעיינות אחוזים לטבע. על מנת לשקם את השפיעה הטבעית יש לצמצם את הפקת המים מאגנים שבהם קיים חשש שהפקת מי התהום פוגעת בשפיעת המעיינות, ולהגדיר קווי תפעול ויעדים קונקרטיים לשיקום אוגר מי התהום בכל אגני המים הטבעיים (כולל באגנים מנותקים כמו אגן הכנרת, עמק בית שאן ובקעת הירדן, והערבה).
רק על ידי קביעת קווי תפעול וגבולות להפקת מי תהום יהיה אפשר לשקם את אוגר מי התהום בכל האגנים, ולהגן על ערכי הטבע ועל הנכסים הציבוריים הנסמכים על המים.
[1]
דו"ח "געגועים לנחל: שיקום הנחלים ובתי הגידול הלחים בישראל, מתווה לשיקום הידרולוגי ואקולוגי". http://www.teva.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/nechalimm.pdf
