בשנים האחרונות, הגידול באוכלוסייה גורם להתרחבות הערים, ולהתקרבותן למכוני הטיהור. כתוצאה מכך, אוכלוסייה גדלה והולכת סובלת ממטרדי ריח, והגופים האחראיים על מכוני הטיהור נאלצים להתמודד עם תלונות התושבים. מצב זה הביא להכרה כי הטיפול במטרדי הריח הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול בשפכים.
אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המתכנן היא גיבוש נתוני התכנון עבור המערכת לטיפול בריחות. בניגוד לטיפול בנוזל ובבוצה, שם עומדים לרשות המתכנן ערכים מקובלים לתכנון כגון: שפיעת שפכים לנפש, עומס אורגני לנפש ועומס מוצקים לנפש, אין בנמצא ערכים "מקובלים" לתכנון מערכת ניטרול ריחות.
מקרה לדוגמה הוא מכון הטיהור באשקלון. המכון נמצא מצפון לעיר אשקלון, כאשר מאסף באורך של כשלושה ק"מ מוליך אליו את שפכי העיר. בנייתה של שכונה חדשה בקרבת המט"ש, ובצמוד למאסף הביוב, הותנתה בטיפול במטרדי הריח מהמט"ש. הדרישה לטיפול במטרדי הריח הוגדרה בתמ"א 39.
השלבים בביצוע התכנון היו כלהלן:
1.איתור מקורות הריח העיקריים במט"ש: איזור טיפול הקדם, השיקוע הראשוני ומערך הטיפול בבוצה.
2.תכנון קירוי
3.חישוב ספיקת האוויר הנדרשת לטיפול
4.תכנון הטיפול באוויר.
כדי לתכנן את הטיפול באוויר יש לדעת את סוג המזהמים, ועומס המזהמים הצפוי בכניסה למתקן. מקובל להניח שמחולל הריח העיקרי בשפכים הגלמיים הוא מימן גפריתי , המתפתח כתוצאה מחיזור סולפט בתנאים אנאארוביים. בזרם הבוצה ניתן למצוא גם חומרים אחרים, כגון מרקפטנים ואמוניה.
ריכוזי המימן הגפריתי, האמוניה והמרקפטנים נמדדו בנקודות המיועדות לקירוי במט"ש. קצב הפליטה של המזהמים הוא מדד טוב יותר, אך לא ניתן היה למדוד את קצב הפליטה במקומות שבשלב הנוכחי הם פתוחים, וללא שאיבת אוויר מהם. ניתן להעריך את העומס הצפוי באמצעות הנחות.
לאחר ניתוח התוצאות הוחלט לתכנן שלושה מתקני לטיפול בריחות במט"ש. מתקן אחד לטיפול באוויר הנשאב ממתקני טיפול הקדם, מתקן אחד לטיפול באוויר
הנשאב מהמשקעים הראשוניים, ומתקן נוסף לטיפול באוויר הנשאב ממערך הטיפול בבוצה.
