
רקע:
מגפת ה- COVID 19 הובילה לעלייה במספר החולים הזקוקים להנשמה. מגבלה במספר מכונות הנשמה עלולה לגרום לבעיה אתית עבור הצוות הרפואי והסיעודי בבואו להחליט מי צריך להיות מחובר למכשירי הנשמה זמינים.
סוג המחקר: מחקר חתך רוחבי
מטרת המחקר: להעריך את העדפותיהם של צוות סיעודי ורפואי בבתי חולים ציבוריים להקצאת מכונת הנשמה למטופל עם או בלי אלצהיימר, בהבדל בין אדם צעיר או מבוגר עם המחלה, ועוד מטופל קשיש ללא התדרדרות קוגניטיבית.
אוכלוסיית המחקר: מדגם נוחות של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, (רופאים, אחיות ופרא רפואי), במרכז רפואי אחד בצפון הארץ.
כלי המחקר: שאלון שבו התבקש הצוות לדרג את העדפתו בהקצאת מכונת הנשמה לשלושה חולי COVID-19, אחד בן 80 ללא מחלה קוגניטיבית, אחד בן 50 עם מחלת אלצהיימר (AD) ואחד בן 80 עם AD. בנוסף לשאלון שיפוט מוסרי, רגשות כלפי חולי אלצהיימר ושאלון פחד וסיכון להידבק בניגף הקורונה
ממצאים: במחקר השתתפו 278 אנשי צוות (22% צוות רפואי, 73% צוות סיעודי והשאר פרא רפואי). מרבית הנשאלים (75%) בחרו בחולה עם מחלת אלצהיימר בן ה -80 כהעדפה אחרונה לחברו למכונת הנשמה, אך היו חלוקים באופן שווה לגבי דרוג שני החולים האחרים.
צוות עם רמות גבוהות יותר של פחד מתחלואה בcovid -19 העדיפו את המטופל הצעיר בתור הראשון שיחובר למכונת הנשמה.
מסקנות: הצוות הרפואי והסיעודי מתקשה להחליט אם הגיל או המצב הקוגניטיבי צריכים להיות הגורם המכריע להקצאת מכונת הנשמה למטופל בעת משבר עם משאבים מצומצמים. קביעת מדיניות בנושא תסייע לאנשי המקצוע בהחלטות אלה.