
מטרת העבודה: לעיתים קרובות מטופלים עם דמנציה מתקדמת אינם זוכים לטיפול פליאטיבי, במיוחד בבתי חולים כלליים. מחקרים הראו שהטיות קוגניטיביות ומאפיינים מוראליים של הצוות הרפואי משפיעים על החלטות הטיפול. העבודה בדקה אם הגישה למטופלים עם דמנציה מתקדמת במצבים רפואיים דחופים קשורה להטיות הקוגניטיביות בתהליכי החשיבה של הצוות הרפואי.
שיטות: 315 משתתפים: 159 רופאים ו-156 אחיות ממחלקות פנימיות וכירורגיות בשני בתי חולים גדולים בארץ מילאו חמישה שאלונים: (1) שאלון סוציו-דמוגרפי; (2) שאלון רגישות מוראלית (Moral Sensitivity Questionnaire –MSQ); (3) סולם של אומץ מוראלי (Professional Moral Courage Scale – PMCS); (4) שאלון המבוסס על תרחיש של מטופל עם דמנציה מתקדמת עם דלקת ריאות. הוצעו שש התערבויות אפשריות הנעות בין טיפול פליאטיבי לטיפול אקטיבי, כאשר הניקוד לכל אפשרות נע בין 1- (פליאטיבי) ל-3 (טיפול חודרני). סכום הניקוד מבטא את "סולם הגישה הטיפולית"; (5) 12 היגדים להערכת הגישה לטיפול פליאטיבי בדמנציה. היגדים אלו, הניקוד בסולמות המוראליים והמחלקה (כירורגיה/פנימית) סווגו לשלוש הטיות קוגניטיביות: ייצוגיות, זמינות ועיגון.
ממצאים: ההיבטים של הטיות קוגניטיביות שנמצאו קשורים לגישה הטיפולית הם: ייצוגיות – ההסכמה להגדרה של דמנציה כמחלה סופנית; ההתאמה של טיפול פליאטיבי לדמנציה; זמינות – תפיסת התמיכה של הארגון בהחלטות פליאטיביות; החשש מפני תגובה של בכירים או בני משפחה להחלטות פליאטיביות; החשש מפני תביעות משפטיות; עיגון – הערכת התמיכה של עמיתים בהתאמת הטיפול הפליאטיבי למטופלים עם דמנציה מתקדמת; רגשות אשמה בעקבות מות מטופל; הדחק המלווה טיפול בדמנציה מתקדמת והרגשת נוחות בניהול שיחה לגבי סוף החיים. לא נמצא קשר בין הגישה הטיפולית למאפיינים מוראליים. בניתוח רב-משתני המשתנים הבאים ניבאו את הגישה הטיפולית: רגשות אשמה בעקבות מות מטופל (B=0.39; P=0.012); רמת החשש מתגובת הבכירים להחלטות פליאטיביות (B=0.58; P<0.001) ומידת ההתאמה של טיפול פליאטיבי לדמנציה (B=0.50; P=0.005).
מסקנות: הטיות קוגניטיביות נמצאו קשורות להחלטות הטיפול של הצוות הרפואי במטופלים עם דמנציה מתקדמת במצבים רפואיים דחופים. ממצאים אלו יכולים להסביר את הפער בין ההנחיות הקליניות לגישה פליאטיבית בדמנציה ומידת היישום הפחותה של הנחיות אלו.