
מטרת העבודה: תחושות של בדידות הופכות שכיחות בתקופת החיים המאוחרת. אחד מהמקורות האפשריים לכך היא תופעת הגילנות שרווחת בחברה. גילנות מתייחסת לעמדות, תפיסות ופרקטיקות התנהגותיות מוטות גיל. אנשים זקנים נתפסים כפחות רלוונטיים וחיוניים ומודרים מפעילויות מרכזיות. אלה בתורם יוצרים מבודדות חברתית שתורמת לתחושת בדידות. נוכח מיעוט של מחקר בנושא, מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את ההשלכות קצרות המועד ואלו בטווח הבינוני של גילנות על בדידות בקרב אנשים זקנים בתקופת הקורונה. שיטות נעשה שימוש בנתוני תת המדגם הישראלי (N=553) של סקר הבריאות, ההזדקנות והפרישה באירופה ובישראל (SHARE-Israel). גילנות נמדדה לפני התפרצות הקורונה (גל 8) ובדידות בשני גלי הסקר שנערכו בתקופת הקורונה, בקיץ 2020 ובקיץ 2021. ממצאים: בשני המודלים שניבאו בדידות בתקופת הקורונה (בדידות 2020, בדידות 2021) גילנות היתה קשורה לבדידות רבה יותר. ממצאים אלו נותרו מובהקים גם במודלים שפיקחו על משתנים סוציו-דמוגרפיים, בריאותיים ומשתנים חברתיים מגוונים. במודל לניבוי בדידות בתחילת המגפה בשנת 2020 נמצאה אינטראקציה מובהקת בין גילנות וגיל באופן שהקשר בין גילנות ובדידות נמצא בקרב בני 70 ומעלה בלבד. מסקנות: גילנות נמצאה מזיקה גם במונחים של חווית בדידות והגברתה בטווח הקצר והבינוני. פירוש הממצאים והשלכותיהם נותן ביטוי להשלכותיה של המגפה אשר מיקדה את תשומת הלב בשתי התופעות: גילנות ובדידות.