
מטרת המחקר: בישראל כמו במדינות מערביות אחרות, מרבית הזקנים חיים בקהילה. בני ה-80+ מקרב אוכלוסייה זו, סובלים ממחלות כרוניות רבות ומבדידות. הטיפול הסיעודי בזקנים אלו מבוסס בעיקרו על חוק הסיעוד. מרבית המטפלים הסיעודיים הן נשים עם רמת השכלה נמוכה יחסית. בהשוואה לעולם, אין בישראל הכשרה מקצועית מספקת. המטפלות חשות לחץ ושחיקה עקב חשיפה לקשיים אליהם לא הוכשרו מראש, והן חסרות כלים להתמודד עמם. מטרת המחקר לעמוד על מהות התופעה וגורמיה, לצד מציאת מענים מקצועיים וארגוניים המסייעים במיתונה.
שיטת המחקר: לצורך המחקר רואיינו 24 מטפלות בזקנים במסגרת חוק הסיעוד. ממוצע הוותק בעבודה עמד על 20 שנות עבודה בתחום. המחקר התבסס על שיטת מחקר האיכותנית נרטיבית. כוחו של המחקר הנרטיבי הוא בשילובה של נקודת מבטו של המראיין במחקר. הראיונות נותחו בשיטת ניתוח תוכן תמטי.
הממצאים: העידו על קיומה של תופעת "תשישות החמלה" אשר באה לידי ביטוי בקיומם של תסמינים גופניים, רגשיים והתנהגותיים, שהתבטאו בקשיי שינה, עייפות, עצב, דאגה ואכזבה, לצד תחושות של "נשבר לי", חוסר סיפוק, ניצול והשפלה כתוצאה מציפיות החורגות מעבר להגדרות התפקיד. כן נצפתה שחיקה רבה כתוצאה מחשיפה לדמנציה, מצבי חולי קשים ומוות.
לצד אלו התגלו רגשות אהבה, דאגה וחמלה כלפי הזקנים, יחד עם רמות גבוהות של סיפוק ומשמעות בעבודה.
מסקנות: שימורן של המטפלות בזקנים מחייב לערוך עמן שיח על רגשות תוך העצמת האיכויות הנשיות בטיפול כמו דאגה, אמפטיה וחמלה. ממצאי המחקר תמכו במחקרים קודמים שהצביעו על כך שמטפלים בזקנים נמצאים בסיכון גבוה לשחיקת החמלה. ברמת המדיניות הכללית, יש להפוך את מקצוע המטפל בזקן לפרופסיה, תוך בניית תוכניות שייצרו שיתופי פעולה בין ספקי השירות הסיעודי הביתי לבין שירותי הבריאות בקהילה.
ברמה הניהולית, החוקרות קדמו את מסקנותיהן ויצרו תוכנית הדרכה מיוחדת בת שישה מפגשים.
[1] המחקר בוצע במסגרת סמינריון סטאז` בתוכנית ללימודי מוסמך לניהול בגרונטולוגיה, במכללה האקדמית נתניה.