
רקע: בישראל חיים מעל כ-10,000 זקנים יוצאי אתיופיה בני 65+ המהווים 0.9% מכלל הזקנים בישראל. אף שמרביתם חיים בישראל 30 שנה ויותר, הם מתקשים להשתלב באוכלוסייה הוותיקה ולצרוך שירותי בריאות ורווחה.
מטרת המחקר: לאפיין את מצבם של זקנים יוצאי אתיופיה ולזהות את הצרכים של אוכלוסייה זו, כמו גם מענים אפשריים.
שיטת המחקר: שיטה איכותנית שכללה: (1) 10 קבוצות מיקוד עם אנשי מקצוע (סך הכול 70 משתתפים); (2) 11 ראיונות עומק עם אנשי מקצוע; (3) שתי קבוצות מיקוד עם זקנים יוצאי אתיופיה בני 65+ (סך הכול 35 משתתפים).
ממצאים: זוהו ארבע תמות המאפיינות את הזדקנותם של יוצאי אתיופיה בישראל: (1) הזדקנות במעבר תרבותי: יחסי הגומלין בין זיקנה לעלייה: תהליך ההזדקנות של יוצאי אתיופיה מלווה מצד אחד בקהילתיות חזקה ופרקטיקות קהילתיות המעודדות תמיכה ועזרה קהילתית (כגון טקס הקפה-״הבונה״), ומצד שני בקשיים לצרוך שירותים בשל מחסומי שפה ותרבות ובשל חוסר נגישות של מערכות הבריאות והרווחה; (2) בין מסורתיות למודרניות: המעבר מחברה כפרית-קולקטיבית לחברה עירונית-מערבית יצר שבר במבנים החברתיים שהיו באתיופיה של משפחה/חמולה/קהילה. לקהילה יש חוזקות המתבטאות באורח חיים בריא וידע מסורתי רחב, אך הזקנים סובלים מבעיות בריאות שלא היו באתיופיה ואינם נענים לרפואה מערבית; (3) בין הכלה ושילוב ובין בידול ונפרדות: תמה זו מבטאת רצף של גישות לפיתוח שירותים לזקנים על רקע הדילמה הבסיסית הקשורה במעבר תרבותי: בין פיתוח שירותים נבדלים המשמרים את המסורת ובין שילוב בשירותים קיימים; (4) תמה חוצה: בין אמון לאי-אמון במערכת השירותים ובחברה הקולטת: לאחר חוויות שליליות עם נותני שירותים, התפתחה בקרב חלק מהזקנים תפיסה שלילית כלפי מערכת השירותים וקושי לתת אמון בגורמים מחוץ לקהילה, המביאים להימנעות מקבלת שירותים ולפיתוח תלות בבני משפחה.
מסקנות והמלצות: יש צורך בהנגשה שפתית ותרבותית של שירותי בריאות ורווחה. מומלץ להשתמש בפרקטיקות רגישות תרבות כדי ליצור אמון בין הזקנים למערכות השירותים, כולל מינוף המאפיינים הייחודיים של הקהילה על ידי הנכחת הנכסים התרבותיים שלה. בנוסף, חשוב להכיר בתפקידם של בני המשפחה ולספק להם הדרכה ותמיכה.