
מטרת העבודה
העבודה, בהיותה גורם מרכזי בחיי אנשים רבים, משמשת כמקור למשמעות, זהות עצמית וזהות חברתית. פרישה מהעבודה הינה אחד ממעברי החיים המשמעותיים עבור אנשים אלו. היא כוללת היבטים ומשמעויות שונות לאדם ולמשפחתו, ונתפסת כמעבר לתקופת הזיקנה על כל המשתמע מכך. ניהול בית ספר על ידי נשים בחברה הערבית עדיין אינו שכיח, כיוון שגורמים חברתיים שונים מקשים על הנשים להתקדם לתפקידי ניהול. עם זאת, הוא פורץ דרך מבחינה תרבותית ותעסוקתית.
מטרת המחקר הנוכחי להבין לעומק את חווייתן של מנהלות בתי-ספר, מהחברה הערבית בישראל, בתהליך הפרישה ממערכת החינוך. כמו-כן, לעמוד על המשמעויות שהן מקנות להיבטים תרבותיים, תעסוקתיים וארגוניים בהקשר זה.
שיטה
המחקר מתבסס על הפרדיגמה הקונסטרוקטיבית במחקר איכותני. בוצעו ראיונות עומק עם עשר נשים, מהחברה הערבית בצפון הארץ, מנהלות בתי ספר, בגילאים שונים, אשר עברו תהליך פרישה מתפקיד ניהולי במערכת החינוך. בחלקן פרשו פרישה מוקדמת ובחלקן השני פרשו בגיל 67. המחקר משתמש בניתוח התמטי שנשען על הפרדיגמה הקונסטרוקטיביסטית, ויונק מהתיאוריה המעוגנת בשדה.
ממצאים
ממצאי המחקר מצביעים על משמעות העבודה כמנהלות כעל "תנועה" בין תחושות אישיות חיוביות של הצלחה ועוצמה, לבין נורמות תעסוקתיות בחברה הערבית המאלצות אותן להצדיק את הבחירה בהן כמנהלות. כמו כן, הממצאים מאתגרים את תפיסת הפרישה כסיום החיים המקצועיים, והיא נחווית על ידי משתתפות המחקר כצומת להתחלות חדשות ומעבר לעצמאות. למרות שהארגון מהווה שחקן מרכזי ומורכב בתהליך הפרישה, ההכנה והליווי המוצעים על ידו, נחווים כלא מותאמים לצרכיהן של משתתפות המחקר, ואינם לוקחים בחשבון היבטים תרבותיים.
מסקנות
מסקנת המחקר המרכזית היא כי מורכבות תהליך הפרישה בקרב מנהלות בחברה הערבית קשורה למעגלים אישיים, תרבותיים וארגוניים. היעדר ההלימה בין המרכיבים התרבותיים המנציחים את מבנה הכוח המגדרי המיוחס לחברה הערבית, לבין המרכיבים הארגוניים הבאים לידי ביטוי בהיעדר היכולת לתת מענה מותאם לאישה פורשת מהחברה הערבית, מבליט את תפקידם של המשאבים האישיים כמקור יחידי להתמודדות והסתגלות בתהליך הפרישה עבור נשים מנהלות מהמיעוט הערבי בישראל.