
בהרצאה זו נדון בדילמות האתיות המורכבות העולות בטיפול בחולי דמנציה בשלב בו הם מוגדרים כחולים סופניים, על פי חוק החולה הנוטה למות, התשמ"ו - 2005.
דמנציה הוא מצב המאופיין בהידרדרות קוגניטיבית המשפיעה על הזיכרון, החשיבה וההתנהגות של החולה. התדרדרות זו מציבה אתגרים ייחודיים הן למטופלים והן לצוות הרפואי והמטפלים.
נתחיל בהצגת הקשיים בהבטחת כבודם והאוטונומיה של חולי הדמנציה, כאשר הם מאבדים את יכולת קבלת ההחלטות. נעסוק בשאלה מתי ואיך יש להעביר את ההחלטות מהחולה לבני משפחה כמיופי כוח, ע"פ התיקון בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס` 18), התשע"ו-2016. נדון גם בשימוש באמצעים מגבילים כמו קשירה או תרופות הרגעה, והשיקולים האתיים הקשורים בהפעלת אמצעים אלה.
נמשיך לדון באתגרים הקשורים לתקשורת עם חולי דמנציה. כיצד ניתן להבטיח הבנה ושיתוף פעולה כאשר היכולות הקוגניטיביות של החולים מוגבלות? נבחן את השימוש בטכניקות תקשורת מותאמות וגישות טיפול מבוססות ראיות לשיפור איכות החיים של החולים.
ולבסוף, נבחן את הדילמות האתיות הנוגעות להחלטות סוף חיים בחולי דמנציה. נעסוק בהיבטים של טיפול תומך מול טיפול מאריך חיים, ובשאלת הזכות למות בכבוד. נדון כיצד לשלב את רצונותיהם של החולים, כפי שנוסחו בהנחיות רפואיות מקדימות ו/או בייפוי כוח נוסח מקוצר של משרד הבריאות, וכן בייפוי כוח מתמשך של משרד המשפטים או בדיונים קודמים עם הרופאים - בהחלטות רפואיות מורכבות אלו.
נעמוד על הפעילות החשובה של ליל"ך בהעלאת המודעות והידע לגבי מילוי ההנחיות המקדימות מראש, עוד בהיות אדם בכושר קוגניטיבי מלא, במיוחד למקרים של חולי דמנציה.