
מטרת העבודה: מספר המהגרים הזקנים במדינות הגירה גדל בהתמדה. מחקרים מראים כי מהגרים זקנים נוטים להיות פגיעים לעוני, בעיות בריאות ומצוקות נפשיות. לעתים קרובות הם מתמודדים עם חסמים באיתור סיוע פורמלי ומתבססים על תמיכה בלתי פורמלית מבני המשפחה ומחברי הקהילה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את תפיסותיהם של מהגרים (עולים) זקנים בנוגע למשאבי התמיכה העומדים לרשותם בהתמודדותם עם אתגרי חיים שונים בישראל.
שיטה: המחקר מבוסס על ראיונות עומק חצי-מובנים עם 21 מהגרים (עולים) בני 96-74 שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר. משתתפי המחקר היו בעלי ותק מגוון בישראל, התגוררו באזורים שונים בארץ, חיו בדפוסי מגורים מגוונים (עצמאיים, עם משפחתם, או בדיור מוגן ציבורי) ואופיינו ברמות תפקוד ובריאות שונות. הראיונות התקיימו ברוסית. תכני הראיונות תומללו ותורגמו לעברית, ונותחו בניתוחי תוכן.
ממצאים: נמצאו שלוש קטגוריות של משאבי תמיכה: (1) משפחה: המשתתפים ייחסו חשיבות רבה לתמיכה מבני המשפחה וליחסים עמם, שמרו על קשרים קרובים עם קרובי משפחה בחו"ל והדגישו את האופי ההדדי של התמיכה המשפחתית; (2) קהילה: תמיכה הגיעה מחברים ושכנים שהכירו בישראל, ממערכות יחסים ארוכות עם חברים ותיקים – חלקן באמצעות האינטרנט, ומקהילות שנוצרו בדיור מוגן של עולים מבוגרים; (3) רשויות המדינה: תפיסות מעורבות עלו לגבי תמיכה זו, הכרת תודה והערכה מחד, ומאידך - מבוכה ואי נוחות בשל מה שנתפס כחוסר הדדיות ומעט או העדר תרומה מצדם.
מסקנות: המחקר דן בממצאים לאור תיאוריית החליפין החברתי ותיאוריית הצטלבות מיקומי השוליים. משתתפי המחקר הביעו את העדפתם לקבל תמיכה רגשית ומעשית מבני משפחתם, על פני משאבי התמיכה האחרים, כפי שהיה מקובל בבריה"מ וכמקובל בקרב מהגרים זקנים מקהילות מגוונות בעולם. תמיכה זו התלוותה בתפיסות של הדדיות. אלא שהשינויים בנורמות בישראל והיות המשפחות קטנות ומפוצלות, אילץ רבים מהם לקבל גם תמיכה פורמלית, שנחוותה כמביכה. משתתפי המחקר הציגו אקטיביות באיתור ובשימור משאבי תמיכה. הממצאים מדגישים את הסוכנות (Agency) והחוסן של המהגרים הזקנים, על אף מיקומי השוליים שלהם בחברה הישראלית.