
הרקע : "הוא נשאר כל היום בפ`יגמה", "היא כבר לא מדברת כמעט", "הוא כבר לא מסוגל לעשות כלום", "אין לנו יותר חוויות זוגיות", "לא זוכרת מתי נהנינו ביחד", "הפכתי להיות מטפלת שלו ".... אלו המשפטים שאנו שומעים מבני זוג וילדים של מבקרי מרכז היום לאנשים עם ירידה קוגניטיבית. פעמים רבות אנשים עם ירידה קוגניטיבית, כבר מתחילת התהליך משתתקים בבית, ומפסיקים להיות פעילים. דווקא במקום ה"בטוח", חלה הימנעות : הימנעות מלדבר עם האנשים הקרובים להם והימנעות לעשות פעולות שעשו בעבר. כיוון שהם מודעים לירידה הקוגניטיבית הם חוששים מהקושי בשליפת המילים, מהשכחה של הפרטים וכו`. התוצאה היא שבני המשפחה מפסיקים לשוחח איתם מתוך מחשבה שהם פשוט אינם מסוגלים. כאשר מבקר חדש נקלט במרכז היום, בני המשפחה לעיתים מופתעים מההשתתפות שלו בפעילויות השונות : שירה, ריקוד, טריוויה. כצוות מקצועי במרכז היום אנו חסרים את אלמנט ההשוואה (איך אותו אדם היה קודם וכמה השתנה). כל פעילות זוכה לתשואות רבות מצד הצוות והפידבק תמיד על "הטוב" שעדיין קיים. הפעילויות במרכז טיפוליות וייעודיות לאנשים עם ירידה קוגניטיבית ומאפשרות ליכולות הקיימות לבוא לידי ביטוי. הפועל היוצא הוא "מצע" מזמין למבקרים להיות עדיין פעילים ברמה שמתאפשרת להם. מטרה: לאפשר לבני המשפחה לראות את בן המשפחה (המבקר במרכז ) כפי שהוא עדיין וכפי שאנו צוות המרכז רואים אותו : שמח ועדיין פעיל. וכן לאפשר לבני הזוג חוויות זוגיות או חוויות משפחתיות כשמדובר בבני משפחה אחרים. שיטה : לערבי הפעילות המשותפים קראנו "צריך 2 לטנגו". המשפחות מגיעות עם המבקרים לערב של בילוי משותף. המרכז מסודר כבית קפה עם שולחנות ערוכים, פרחים על השולחנות וכיבוד קל. אנו מקיימים פעילות משותפת כמו הרצאה או סדנא ולאחר מכן ערב ריקודים בלווי זמר הבית שלנו. ממצאים ומסקנות בני המשפחה רואים את המבקרים כפי שאנו רואים אותם: רוקדים, שמחים, פעילים ומוקפים בחבריהם מהמרכז. נהנים מחוויה משותפת, וסיפרו שלא זוכרים מתי בילו ככה יחד ומתי בכלל התלבשו יפה ויצאו לבילוי מחוץ לבית. הם חווים ערב נפלא יחד והרבה פעמים די בכך כדי לפתוח מחדש ערוץ תקשורת עם המבקרים גם בבית.