
פינוי חירום הוא חוויה טראומטית, שמתעצמת כאשר הוא מתרחש בצל אירועים טראומטיים, כמו אצל תושבי מ.א. אשכול שפונו בצל טבח, רצח המוני, חטיפה של אזרחים והרס פיזי של הקהילות. כאשר פינוי חירום בתוך אירועים טראומטיים מתרחש בגיל מבוגר הוא מעצים את הפגיעות, לנוכח הקשיים של זקנים במעבר מקום מגורים. באירועי ה 7/10 וותיקי אשכול חוו פינוי כפוי, מיידי, בנסיבות טראומטיות, ועבור חלקם הגדול, לראשונה בחייהם. חלקם פונו לבתי מלון עם קהילותיהם ואחרים לדיורים מוגנים ובתי אבות. הוותיקים מצאו עצמם ללא ציוד אישי בסיסי כמו בגדים ותרופות, בחדרים קטנים, לעיתים ללא פרטיות, במרחבים שונים מהמרחב הכפרי אליו הם רגילים. הם נותקו באופן פתאומי מהשגרה שניהלו במשך שנים ומרשתות התמיכה של חברים ובני משפחה. וזאת, על רקע הטראומה שרבים מהם חוו כאשר שהו במשך שעות רבות בממ"ד בזמן התקפת המחבלים והעובדה שלרובם בני משפחה, חברים וחברי קהילה שנרצחו או נחטפו.
כעובדות סוציאליות בתחום הזיקנה ליווינו את וותיקי אשכול בתהליך הזה. הפינוי של זקנים בתנאי חירום ובשילוב אירועים טראומטיים קיצוניים העלה דילמות ואתגרים מורכבים, שמעולם לא נתקלנו בהם ולא התכוננו להם, למרות הוותק שלנו בעבודה עם וותיקים. דילמות מרכזיות נגעו לאופן שבו נכון לתמוך בוותיקים, לנוכח הטראומה הקיצונית שעברו וחלקם עדיין חווים. היו אתגרים שנגעו להשמה. למשל, כיצד מפנים אדם סיעודי עם עובד זר או אדם עם ירידה קוגניטיבית שהתמצאותו הפגועה מקשה עליו להסתגל לסביבה החדשה? גם במישור הארגוני היו אתגרים. למשל, קשיים בירוקרטים שמנעו מאיתנו לספק פתרונות מיטביים לצרכים ייחודיים ומענים שלא תאמו את הצרכים הרבים. לאלה נוספה המציאות המשותפת, שבה ליווינו את הוותיקים באתגרי הפינוי בשעה שאנו עצמנו מפונות מבתינו ומתמודדות עם מגוון קשיים אישיים ומשפחתיים. בהרצאה נתאר כמה מהדילמות והקשיים שאפיינו את ליווי וותיקי מ.א. אשכול בעקבות 7/10 ואת הדרכים שבהן התמודדנו עמם. זאת, מתוך ניסיון להמליץ על קווי פעולה שישמשו קובעי מדיניות באירועי חירום נוספים שעשויים להתרחש בעתיד.