
אחת הסיטואציות הקיצוניות שארעו בשבת השחורה היא החטיפה של אזרחיות וותיקות מקיבוצי עוטף עזה. חטיפת נשים זקנות היא אירוע נדיר בהיסטוריה המודרנית. לפיכך, לא היה בידנו ידע קודם שסייע להבין את ההשלכות של החוויה הקיצונית שנשים אלה חוו ולנסח מתווה לקליטתן מהשבי. על רקע העדר זה, קליטת הוותיקות שהוחזקו בשבי החמאס כחמישים ימים היתה ועודנה משימה ייחודית שמאופיינת באתגרים רבים ומגוונים. ייחודן של החטופות הוותיקות נובע לא רק מהיותן אזרחיות זקנות, אלא גם מהיותן קיבוצניקיות וותיקות. החיים בקיבוצי העוטף, בצל איום טרור מתמשך, ואולי גם התרבות הקיבוצית, ציידו את הוותיקות בחוסן מיוחד שסייע להן להתמודד עם הסיטואציה הקיצונית של שבי ולחזרה ממנו. דימוי החוסן הוא גם שצבע את דמותן באמצעי התקשורת, שהגדירו אותן כ"כוח הסבתות" וכ"סבתות הגיבורות". אולם לצד החוסן, השהות הממושכת בתנאים פיזיים קיצוניים של מחסור חמור במזון, תרופות והגיינה בסיסית, ותוך חוויה יומיומית של אימה, התעמרות רגשית, חוסר וודאות, ולעיתים בידוד - וכל זאת, בשילוב עם חולשת הגוף הזקן - נתנו אותותיהם. לצד התסמינים הפיזיים והפוסט-טראומטיים המקשים על ההתאוששות מחווית השבי, המציאות אליהן שבו החטופות מאתגרת את יכולתן להחלים: מלחמה מתמשכת, הרס פיזי של קהילותיהן, ואצל חלקן - של הבתים והחפצים האישיים, שבר קיצוני שבו שרויות הקהילות של השבות שנפגעו באופן חסר תקדים ב-7/10, ועתיד לא ידוע של איזור העוטף, בפרט של הקיבוצים שנפגעו אנושות. על אלה נוספת העובדה שלחטופות השבות בני משפחה, חברים ו/או חברי קהילה שנרצחו או נחטפו. חלקן חזרו בעודן משאירות מאחור בני משפחה בשבי, מצב שמעורר רגשות אשם ודאגה עמוקה. הטראומה האישית לצד הטראומה הקולקטיבית והמאבק שחלק מהשבות מנהלות למען השבת יקיריהן, לא מאפשרים לחטופות השבות לחוש בטחון, מוכרות והמשכיות, הנחוצות כדי להחזיר תחושת שליטה על חייהן. כעובדות סוציאליות המלוות את החטופות ששבו מהשבי, התוודענו הן לכוחות ולחוסן יוצאי הדופן שלהן, אך גם לפגיעות הקיצונית שמאפיינת את מצבן. בהרצאה נשתף בתובנות הללו, המלמדות על המתח בין חוסן ופגיעות בצל טראומה קיצונית בזיקנה.