
טיפול בתנועה ובריקוד הינו בעל פוטנציאל טיפולי עבור אנשים המתמודדים עם תסמיני חרדה ודיכאון. באופן כללי, פעילות גופנית הוכחה כמשפיעה לחיוב על הפחתת תסמיני דיכאון ואף שיפור בדימוי הגוף. בטיפול בחולי פרקינסון למשל, הריקוד הינו לעתים חלופה לא תרופתית הנותנת מענה לשיפור מיומנויות מוטוריות (שיווי משקל, הליכה, יציבה), וכן לשיפור תסמינים לא מוטוריים כמו עייפות ודיכאון, ושיפור כולל באיכות החיים.
ישנן עדויות כי ריקוד הינו התערבות טיפולית יעילה ופשוטה לשיפור תפקודים גופניים, קוגניטיביים ונפשיים בגילאי ההזדקנות והזקנה. לריקוד יתרונות רבים; הוא מאפשר פעילות חברתית מהנה המספקת תעסוקה, מגבירה מוטיבציה לביצוע פעילויות גופניות, מעורבות קהילתית, התפתחות אישית, ביטוי עצמי והזדקנות מוצלחת. בנוסף, הריקוד משלב תפקודים קוגניטיביים וגופניים-מוטוריים דוגמת סנכרון תנועה ומוזיקה וזכירת רצף צעדים, ואף משמש לפיתוח וביטוי רגשות. עוד נמצא כי דימוי גוף חיובי בקרב רקדניות עשוי לעודד השתלבות והתנסות בפעילויות אחרות, והדבר יקר ערך בקידום הזדקנות מוצלחת.
במחקר אורך מזה חמש שנים בחנו את השפעותיה של קבוצת ריקוד של נשים מזדקנות וזקנות בסדנאות `גילה`, אותה מובילה הכוריאוגרפית גלית ליס, על תסמיני דיכאון, חוויות גילנות, שיפוטיות ודימוי גוף.
מעל 80 רוקדות מילאו שאלוני דיווח עצמי עבור משתנים פסיכולוגיים שונים, לפני משבר וירוס הקורונה, במהלכו, עם תחילת המהפכה המשפטית וחודשים רבים לתוכה, וכן לאחר מתקפת ה-07.10, בצל מלחמת `חרבות ברזל`.
בקרב הרוקדות שהתמידו מעל שנה, נמצאה ירידה ברמות השיפוטיות והגילנות לאורך זמן. עוד נמצא כי ככל שהיתה ירידה בתסמיני הדיכאון, כך דימוי הגוף היה גבוה יותר. בהתייחס לעתות משבר, נמצא כי בעת מגפת הקורונה רמות הדיכאון עלו, אך רק בקרב הרקדניות החדשות ולא בקרב הוותיקות. ממצא זה שוחזר גם במדידה שנערכה מספר חודשים לתוך המהפכה המשפטית.
נראה כי ההשתתפות בקבוצות הריקוד של סדנאות `גילה` מגבירה תחושת שייכות ומשמעות, משפרת את רמות הרווחה הנפשית, ואף מהווה גורם חוסן להתמודדות בעתות משבר.