
רקע: התנהגות הומוסקסואלית רווחת בכל התרבויות ודווחה עוד בימי יוון העתיקה. בסוף המאה ה-19, הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש המצריכה טיפול נפשי, ורק בשנת 1973, הושמטה מהמדריך לאבחון הפרעות נפשיות (DSM) . הומוסקסואלים רבים חשופים לגורמי לחץ, אפליה, הדרה חברתית וסטיגמה שעלולים להתבטא בתחלואה נפשית כדיכאון. ואכן, הומוסקסואלים מדווחים על סימפטומים דיכאוניים בשיעור גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בקרב הומוסקסואלים זקנים שיעור זה אף גבוה יותר, בין היתר בשל חוסר בתמיכה משפחתית מחד ובידוד חברתי מאידך. מטרת המחקר" לבנות מודל ייחודי בו נבחנו הקשרים בין משתנים חברתיים ובריאותיים (התנהגויות בריאות מסוכנות, גילנות, הערכה עצמית, בדידות וסטיגמה מופנמת) לבין סימפטומים דיכאוניים. משתנים אלו נמצאו כמשמעותיים ביותר להסבר דיכאון בקרב הומוסקסואלים, על פי הספרות.
שיטה: מדגם הנוחות כלל 79 גברים הומוסקסואלים בני 55 ומעלה הגרים בקהילה בכל רחבי הארץ. שאלון המחקר הופץ באופן מקוון ברשתות חברתיות ובחן את חמשת המשתנים שצוינו לעיל, וכן סימפטומים דיכאוניים ומאפיינים סוציו-דמוגרפיים. הניתוחים בוצעו בתוכנת SPSS.
ממצאים: גילם הממוצע של הנבדקים 64.0 שנים (ס"ת 6.9, טווח 55-79). רמת הדיכאון הממוצעת שנמצאה תואמת את הנדרש לקביעת אבחנה של דכאון קל-בינוני. לארבעה משתנים תרומה סטטיסטית מובהקת להסבר שונות הדיכאון (לפי סדר תרומתם להסבר) – בדידות חברתית, תפיסת גיל, סטיגמה מופנמת והתנהגות בריאות. אחוז השונות המוסברת של המודל נמצאה גבוהה 82%.
מסקנות: יכולתם של משתנים אלו להסביר את תחושת הדיכאון, מצביעה על חשיבותם ומרכזיותם להסבר דכאון אצל הומוסקסואלים זקנים. על אנשי מקצועות הבריאות והרווחה לפתח תוכניות התערבות בהתבסס על משתנים אלה. ממצאים אלו ובכללם רמת הדכאון הגבוהה שנמצאה מדגישים את הצורך והחשיבות בהמשך החקירה של אוכלוסייה זקנה זו במטרה להבין לעומק את הגורמים והמשתנים השפיעים על תחושת הדיכאון בקרבה.