
רקע: שיתוק מוחין (CP) הוא פגיעה לא-פרוגרסיבית ובלתי הפיכה במוחו של העובר או היילוד, שמתבטאת בהפרעות במערכת המוטורית ובמערכות נוספות. כיום, תוחלת החיים הממוצעת מלידה של אנשים עם CP דומה לזו של כלל האוכלוסייה. עם זאת, מעט מאוד ידוע בספרות על הזדקנותם של נשים וגברים עם CP כפי שהיא נחווית דרך עיניהם.
מטרת המחקר: להציג את האופן שבו חווים אנשים עם CP את ההזדקנות כאינדיבידואלים עם שונות גופנית, המהווים מיעוט בחברה הכללית.
שיטה: מחקר איכותני - פנומנולוגי, שהתבסס על ראיונות עומק של 16 נשים וגברים בני 50 ומעלה עם CP החיים בקהילה, הן מהמרכז והן מהפריפריה הגאוגרפית.
ממצאים: התמות שעלו 1. מפגש עם הדרה, אפליה, סטיגמות ודעות קדומות; 2. CP וזקנה כקווים מקבילים וכצירים מצטלבים בראי החברה; 3. הזדקנות פיזיולוגית מוקדמת ומואצת והשלכותיה על התפקוד היומיומי; 4. עיצוב העצמי בעקבות תהליך ההזדקנות
מסקנות: ההתייחסות להזדקנות עם CP כתופעה עם מאפיינים איכותיים שונים, חשובה ברמה התאורטית - היא מפחיתה את הצורך החברתי "לנרמל" אנשים מוגבלים על מנת לשלבם בחברה או את הרצון להדיר אותם מהמרחב הציבורי כי הם אינם תואמים את מה שנחשב ל"תקין". ברמה הפרקטית, הבנת עולמם הפנימי ואופני עיצוב העצמי מאפשר פיתוח אמצעי הנגשה שיביאו לידי ביטוי את החוזקות והיכולות של אוכלוסייה זו.