
רקע: תופעת הטיפול שמעניקות בנות רווקות להוריהן המזדקנים בחברה הערבית מקבלת נראות יחד עם העלייה בשיעורי הנשים הערביות הנשארות רווקות. הציפייה התרבותית במשפחה הבין דורית הערבית היא העברה והועדה של תפקיד הטיפול בהורים לנשים. כך קורה שנשים ערביות אחראיות על עבודות הבית ועל הטיפול בהוריהן המזדקנים. נשים אלו הן לרוב רווקות, נשארות לגור בבית ההורים ומקבלות תפקיד וזהות ייחודיים ומורכבים המאופיין בו זמנית במחויבות לטיפול לצד התנהגות פוגענית במשפחה הגרעינית.
מטרת המחקר: לבחון את תפיסת תפקיד הטיפול בהורים הזקנים שמוטל על בנות רווקות בחברה הערבית לאור תהליכי השינוי בחברה, והמשמעות שהן מעניקות לתפקידן מנקודת מבטן.
שיטה: איכותנית- פנומנולוגית. המחקר כולל כ- 10 יחידות משפחתיות וזאת בהתאם לעיקרון הרוויה התיאורטית, כאשר בכל יחידה רואיינו שלושה בני משפחה, הבת הרווקה, ההורה הזקן ועוד בן משפחה נוסף, אח או אחות.
ממצאים: עלו שלוש תמות מרכזיות: 1. הבניה חברתית המקבעת את מעמדן של הבנות הרווקות בחברה הערבית הכוללת: חווית הדרה, קיפוח ובדידות המצטברת של הבת הרווקה מרגע ההתעכבות בנישואין ועד לקבלתה תפקיד המטפלת בהוריה המזדקנים. 2. התפתחות הזהות הטיפולית בהקשר המשפחתי והחברתי. 3. מימוש עצמי אמביוולנטי הנע על פני רצף שבין שליחות לפוגעניות.
השלכות תיאורטיות: תרומתו התיאורטית של המחקר מתבטאת בחקר החברה הערבית בישראל ובעולם בו חיות קהילות ערביות והמתח המובנה בין מודרניזציה ומסורתיות תרבותית בהקשר לטיפול בהורים מזדקנים וחקר היחסים הבין-דוריים.
ההשלכות היישומיות: המחקר עשוי לתרום באופן יישומי להעלאת המודעות לשינויים המתחוללים בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט, ובכך להקצאת משאבים מדיניים ופיתוח דרכי התערבות רגישות תרבות.