
הרצאה זו תפתח בסקירת הדין בישראל לגבי טיפול בחולים בסוף החיים וכיבוד רצונותיהם. הזכות לאוטונומיה של החולה בקבלת החלטות לגבי הטיפול הרפואי שמוצע לו מעוגנת היטב בחוק זכויות החולה, שנחקק בשנת 1996. בהצעת החוק אף נכללה הוראה שהכירה בזכות למות בכבוד, אבל היא נשמטה מהנוסח הסופי. וכעבור שנים, בשנת 2005, נחקק חוק החולה הנוטה למות אשר אימץ את עקרון קדושת החיים על פי ההלכה היהודית כעקרון יסוד בהסדרת הטיפול הרפואי בסוף החיים, שיש לאזן אותו עם ערך האוטונומיה של הפרט ועם איכות החיים. כתוצאה, יש בחוק הוראות המגבילות את זכות החולה לאוטונומיה בסוף חייו, ובראשן איסור על הפסקה של טיפול רפואי רציף (כמו הנשמה) שהותחל בו, גם אם זה רצונו.
עם זאת, חוק החולה הנוטה למות מכיר בזכות לתת `הנחיות רפואיות מקדימות` לגבי הטיפול הרפואי שברצוננו לקבל כשנגיע לסוף חיינו. אלא שיש הוראות דומות בחוק זכויות החולה, וגם בתיקון משנת 2016 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כשלכל חוק כללי רגולציה שונים שיוצרים בלבול.
לאחרונה נתן בית משפט לענייני משפחה באילת פסק דין אשר הורה על ביצוע פיום קנה בחולה מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ לאחר דימום מוחי נרחב, כשהיא מורדמת ומונשמת, לא בהכרה ולא מתקשרת עם הסביבה. לדברי בעלה ובתה היא לא היתה רוצה בכך. אבל בית המשפט קבע שלא ניתן לסתור את החזקה של קדושת החיים כ`עקרון על`, בגלל העדר ראיה בכתב לרצונה. הדבר מלמד על החשיבות של הבעת רצון מוקדמת דרך מילוי טפסים של הנחיות המקדימות וייפוי הכוח, שבכך מסייעת עמותת ליל"ך לפונים אליה מזה שנים.
אבל, האם הבעת רצון מוקדמת של מי שאינם מסוגלים לקבל החלטה בזמן אמת בגלל מצבם הרפואי, חייבת תמיד להיעשות בכתב? או האם העיקר הוא שרצונו הובע בבירור וידוע לקרוביו? והאם הגיוני שכלי תכנון משפטיים מביאים דווקא לצמצום הדרכים לביטוי הרצון האישי? מהו האיזון הראוי בין ערך האוטונומיה של הפרט לערך קדושת החיים? ומהו מקומם של שיקולים בקשר לאיכות החיים שלו?