
מטרת העבודה: מטפלים לא פורמליים (caregivers) הם אנשים שאינם מתחומי הבריאות והטיפול אך מטפלים באדם אחר, לרוב בבן משפחתם ללא תמורה כספית. נכון לשנת 2019, בישראל היו כ-1.2 מיליון מטפלים לא פורמליים, מהם כ-350,000 `מטפלים עיקריים` בקרוב משפחה זקן. הטיפול באדם אחר כולל אמנם סיפוק ומשמעות, אך גם קשיים ואתגרים, כגון תחושת עומס, פגיעה בחיים הפרטיים ובבריאות. קשיים אלה כמו גם אתגרי הטיפול מועצמים בזמני חירום. במלחמת חרבות ברזל, מטפלים לא פורמליים בזקן נאלצו להתמודד גם עם סגירה זמנית של שירותים ועזיבה של מטפלים סיעודיים זרים. מטרת המחקר לאפיין את מצבם של המטפלים הלא פורמליים בזקנים בתקופת המלחמה במגוון נושאים כגון מצבם הרגשי, בריאותי וכלכלי, שינויים בעומס הטיפולי בתקופת המלחמה, היעזרות בשירותי חירום למשפחות ועוד.
שיטות: נתוני המחקר מבוססים על סקר פאנל שנערך בחודשים פברואר-אפריל 2024 בקרב 502 מטפלים לא פורמליים בזקנים ובקרב קבוצת השוואה של 612 משיבים שאינם בני משפחה מטפלים. המדגם כלל יהודים וערבים.
ממצאים: מהנתונים עולה כי כשליש מהמטפלים בזקנים מדווחים שהעומס הטיפולי המוטל עליהם החמיר בזמן המלחמה, בעיקר בשל הדרדרות במצב הבריאותי או התפקודי של הזקן, משום שהוא היה זקוק לסיוע שלא נזקק בעבר וכן כי קרובי משפחה אחרים יכלו לסייע פחות. המטפלים דיווחו על מחסור בתמיכה רגשית, כלכלית ובפעילות פנאי עבור בן המשפחה בתקופת המלחמה.
בהשוואה לאנשים שאינם מטפלים, המטפלים דיווחו על יותר מתח בבית (למשל עם הילדים או בן הזוג), פחות זמן לעצמם לטפל בענייניהם האישיים ועל החמרה גדולה יותר במצבם הבריאותי והרגשי בהשוואה למצב לפני המלחמה.
מסקנות: העומס הטיפולי המוטל על בני משפחה מטפלים בזמני שגרה מועצם בעתות חירום בשל השינויים בצרכי התמיכה של המטופל לצד צמצום באספקה של שירותים פורמליים. העובדה כי המטפלים בזקנים מדווחים על הרעה במצבם האישי במגוון מדדים בתקופת חירום מחייבת לשים זרקור על צרכיהם בעת שגרה ועוד יותר בעת חירום על מנת לפתח מענים שיקלו על עבודת הטיפול וההתנהלות מול נותני השירותים.